העסקה עם איראן: סופם של היחסים המיוחדים

העסקה המסתמנת של ארה"ב עם איראן היא לא עוד משבר בין ישראל לארה"ב; היא מסמנת את סוף היחסים המיוחדים בין שתי המדינות ואת תחילתו של עידן חדש בביטחון הלאומי של ישראל. זהו סופה

של מגמה שהתרחשה בהדרגה אך בהתמדה, אבל הגיעה לשיאה קצת מוקדם מהצפוי – עוד בימי כהונתו של טראמפ.

המעמד הדו-מפלגתי של ישראל בארה"ב נשחק מאוד, בעיקר בשל תהליכים פנימיים אמריקאיים, אבל גם מדיניות ממשלת נתניהו תרמה לכך. במפלגה הדמוקרטית התמיכה בישראל לא נעלמה, אבל הפופולריות של ישראל שם צנחה. במפלגה הרפובליקנית, בעקבות תהליכים פנימיים שקשורים גם לימין האמריקאי, יש מי שהתהפכו על ישראל. הדברים אמורים במיוחד לגבי האגף הבדלני במפלגה, שסגן הנשיא ואנס מזוהה עימו. ראו כאן מחשבות שלנו בנושא ממאי. 

כך איבדה ישראל אט-אט את מעמדה כקונצנזוס חוצה מפלגות בפוליטיקה האמריקאית. ישראל הפכה לנייר הלקמוס ולקו השבר האולטימטיבי לא רק בין המפלגות בארה"ב, אלא גם בוויכוחים הפנימיים בתוכן.

מה ישראל עשויה להפסיד

היחסים המיוחדים הם עמוד תווך בביטחון הלאומי של ישראל וראשיתם בזמן ממשל אייזנהאואר. ישראל נתפסה אז כמגלמת ערכים משותפים וכנכס אסטרטגי לארה"ב. תפיסה זו העמיקה לאחר מלחמת ששת הימים, ובאה לידי ביטוי בשיאה ברכבת האווירית בזמן מלחמת יום הכיפורים ובסיוע הצבאי המואץ לאחר ה-7 באוקטובר.

הסיוע הכלכלי שקיבלה ישראל מארה"ב יועד בחלקו להמרצת הכלכלה הישראלית ולקליטת עלייה, ובחלקו לצורכי ביטחון. לאחר הסכם השלום עם מצרים, ישראל הפכה למדינה שקיבלה את סיוע החוץ הגבוה ביותר מארה"ב. משנת 1998 צומצם בהדרגה הסיוע הכלכלי לישראל, ומשנת 2008 מקבלת ישראל מענק ביטחוני בלבד.

משמעותם של היחסים המיוחדים הייתה גם שמירת היתרון האיכותי של ישראל על פני שכנותיה לאזור. ארה"ב נמנעה ממכירת נשק שעלול להפר את האיזון האסטרטגי. משלחת רכש של משרד הביטחון יושבת דרך קבע בניו יורק, ומנהלת מגעים בנוגע למצב מלאי החימושים של ישראל. מבצעים ישראליים מתואמים בדרך כלל עם ארה"ב, או שלכל הפחות ישראל מעדכנת את ארה"ב בנוגע אליהם בזמן אמת. יש קו טלפון אדום — אין התחייבות על הצבע — בין הפנטגון למשרד הביטחון בקריה.

לישראל ולארה"ב שיתוף פעולה צבאי עמוק. הן מקיימות אימונים צבאיים משותפים ומפתחות כלי נשק במשותף, דוגמת כיפת ברזל וטיל החץ. גם הקפאת פרויקט מטוס הלביא היוותה ויתור ישראלי לנוכח חשיבות היחסים המיוחדים. שתי המדינות משתפות מודיעין זו עם זו, ואפילו מדיניות הגרעין של ישראל מתואמת עם ארה"ב מראשיתה: הנשיא ניקסון וגולדה מאיר הסכימו שהממשל האמריקאי יכיר באופציה הגרעינית של ישראל, וישחרר אותה מהחתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בתמורה להתחייבות ישראלית לשמור על עמימות בנושא זה.

היחסים המיוחדים נשמרו גם כשהתרחבו תחומי המחלוקת, בעיקר סביב הסוגיה הפלסטינית, מדיניות ההתנחלויות, היחס לאיראן ואופן ניהול המלחמה בעזה. זאת גם לאחר שאובמה שבר את המסורת ונמנע מלהטיל וטו — שעד אז היה כמעט אוטומטי — על הצעות אנטי-ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם.

זה לא אומר שכל הטוב שתואר לעיל הולך להיפסק מחר בבוקר, אבל זה מה שמונח על כף המאזניים. בישראל חשים כבר זמן רב את השינוי, והצעד שנקטה הממשלה — ליזום את הפסקת הסיוע הביטחוני האמריקאי — מראה שקראו שם את המפה, גם אם מאוחר למדי. ישראל תנסה למצב את עצמה כעת כנכס אסטרטגי-ביטחוני לארה"ב, ובמיוחד להפוך להיות הרבה יותר אוטרקית בכל מה שקשור למלאי החימושים והנשק. אי אפשר להפוך את זה: מתחיל עכשיו עידן חדש בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, רווי באי-ודאות.

נבואת שוטים

כמו שאומר הביטוי המפורסם: קשה לתת נבואות, בעיקר כלפי העתיד, אבל בכל זאת, לו נדרשנו להמר, אנחנו צופים שהעסקה בין איראן לארה"ב עתידה להתפוצץ, וזאת משום שהאיראנים לא ידעו לעצור בזמן ולגרוף את הקופה. האיראנים ואויבינו ינסו להפיל את האשמה על ישראל, אבל בכל מקרה טראמפ יצטייר כמושיע וכידיד ישראל, ויש כאלה שייחסו את המהפך הזה לתבונתו ולמחויבותו הבלתי מתפשרת לישראל. אבל זו תהיה שירת הברבור המקרית של היחסים המיוחדים, ואם לא האחרונה, אז קרוב אליה.

זהו חברים, זה נגמר.