עם פרוץ השלום באזורנו

עוד לא פורסמו פרטי ההסכם, אבל אפשר כבר לדעת שההסכם עם איראן רע לישראל בעקבות א־סימטריה תרבותית. קיימים פערים שמציבים חברות מערביות בעמדת נחיתות בהתנגשות הציוויליזציות הזו וסביב שולחן המו"מ. כך, למשל, ייחוס החשיבות בחברות המערביות למילה הכתובה, ליעדים ברורים ולהסכמים. 

הקונספציה האמריקאית הייתה שכדי לסיים את המלחמה הזו נדרש הסכם שישיג את מטרות המלחמה כפי שהוגדרו מראש. מאחר שהמשטר באיראן הוא אסלאמיסטי־פונדמנטליסטי, לא היה סיכוי שאיראן תהיה צד להסכם שמגשים פנטזיות מערביות כמו הוצאת אורניום מועשר משטחה. לכן ברור שאם יש הסכם, הוא הסכם רע - וגם אליו איראן לא תתייחס באותה מידת "מחויבות מערבית".

אופן סיום המלחמה ייצור אתגרים משמעותיים עבור ישראל, בין השאר: התנהלות ישראל מול ארה"ב, מעמדה של ישראל בעולם ובמיוחד ברחוב האמריקאי, מרחב התמרון בלבנון ופגיעה במומנטום של הסכמי אברהם — וזו, לצערנו, רשימה חלקית. ואולם, עניין אחד עומד מעל כולם: היווצרותה של קונספציה חדשה בקרב האמריקאים, האיראנים ועמי האזור: אין באמת אופציה צבאית מול איראן. החלחול של ההבנה הזו הוא שעמד בלב ההתגרות האיראנית בארה"ב בדמות הפלת המסוק השבוע, ובירי האיראני בתחילת השבוע על ישראל. התגובה, כך ידעו האיראנים, תהיה לכל היותר טקטית. הקונספציה הזו תלווה את ישראל עוד עשורים קדימה.

האם בשלב הזה של המלחמה הייתה לטראמפ ברירה אחרת? אנו מאמינים שכן, אילו היה יכול להשתחרר מכמה קיבעונות ודפוסי חשיבה מערביים, ולנסות לחשוב במושגים של עיצוב מציאות לא־הסכמית. בסופו של דבר, למרות שהוא "בא לשנות", טראמפ הוא שבוי של מסגרות תפיסתיות, ערכים ונורמות של חברות מערביות, שמציבים אותן בעמדת נחיתות בהתנגשות הציוויליזציות הנוכחית.

ראשית, מה שהפך את הדמוקרטיות הליברליות לשיטות מוצלחות מאוד בימי שגרה (ואנו כותבים בלשון עבר לנוכח המשבר שכולן חוות עכשיו, עניין לפוסט אחר) הם בדיוק הרכיבים שמקשים עליהן מאוד במלחמות ארוכות: חברות פתוחות ועיתונות חופשית, מערכות בחירות עיתיות והגבלת קדנציות. האיראנים הבינו את זה. חמושים בתפיסת זמן למרחקים ארוכים, וכשבחירות האמצע בפתח, מחירי הנפט עולים והמונדיאל מתקיים בארה"ב, היה להם ברור שהאמריקאים רק ירצו לסיים את המלחמה.

ארה"ב (וגם ישראל) בנתה צבא עוצמתי שנשען על טכנולוגיה וחדשנות, שהופכות אותו לצבא החזק בעולם וחסר מתחרים של ממש, אבל במלחמות קצרות. במלחמות ארוכות מתברר שלנשק 'הגדול והיפה' של טראמפ יש תפוקה שולית פוחתת מול נשק זול, זמין ובכמויות גדולות (מישהו אמר סין?). כתבנו בפוסט הקודם שאילו היו מפסיקים את המלחמה הזו לאחר מכת פתיחה חזקה, התמונה הייתה נראית אחרת לגמרי.

חזרה לקרקע

המציאות ההסכמית עתידה לייצר לישראל מסדרון של החלטות קשות, והיא תאותגר תמידית על ידי ציר ההתנגדות. עוד מספר ימים רקטה של חזבאללה שוב תחצה את הגבול — תיראו מופתעים — ספינות ישראליות לא יורשו לעבור בבאב אל־מנדב ובמצרי הורמוז, וישראל תגלה שהיא לבד. התגובה הישראלית אז תתעצב במנעד שבין היחסים עם הממשל האמריקאי, החשש מגרירת האזור לחידוש המלחמה ומחויבותה הבסיסית של המדינה לספק ביטחון לאזרחיה.

המלחמה עם איראן מביאה לשיא את הדילמה הבסיסית של הביטחון הלאומי הישראלי עליה עמדנו בפוסט הקודם: מצד אחד, הלקח של 7 באוקטובר הוא לא להתבסס על התרעה, הרתעה ובניית חומת הגנה שמאפשרות לאויבינו לבנות את כוחם; מצד שני, ישראל מגלה שוב שיש מגבלות להפעלת הכוח, ושפעילות פרו־אקטיבית של "חיכוך" במרחב גוזרת עליה מלחמת התשה מתמשכת, מגבירה את הבידוד הבין־לאומי ומסבכת את היחסים עם וושינגטון. האתגר הישראלי יהיה למצוא את התמהיל הנכון ביניהם.