התבוננות מפוכחת על המצב באיראן ובלבנון

'עוצמה לאומית' מורכבת מיכולות צבאיות, מצד אחד, ומחוסן ומוטיבציה להילחם, מצד שני. בין הציביליזציה המערבית לבין הציר האסלאמי קיימים פערי תפיסה וערכים עמוקים ביחס לרכיבים אלו. בישראל ובארצות הברית נוטים להדגיש את חשיבות היכולות הצבאיות, בציר האסלאמי את החוסן והמוטיבציה. הא-סימטריה הזו משפיעה על המציאות המתהווה, והיא באה לידי ביטוי בהגדרת המטרות של שני הצדדים.

טראמפ הציב יעד ברור: הוצאת האורניום המועשר מאיראן - יעד חשוב יותר אף מפתיחת מיצרי הורמוז (שהיו פתוחים בתחילת המלחמה). זהו יעד מדיד ומדויק, ולכן סיכולו הפך להיות היעד האולטימטיבי האיראני - משחק סכום 0. שני הצדדים אינם להוטים לחזור למלחמה. למרות שטראמפ משדר שיש לו זמן, יש לו גם בחירות אמצע, והוא מסיים את כהונתו ב- 2028.  עבור האיראנים שחושבים למרחקים ארוכים, הסבלנות עדיפה ומשתלמת יותר. 

על כן לא יהיה הסכם מלא בין איראן לארה"ב סביב הגרעין. סביר יותר שהצדדים יגיעו למסגרת ביניים הסכמית שתתמקד במיצרי הורמוז, או סביר יותר, שנגיע למציאות לא הסכמית, שעלולה לכלול חילופי מהלומות, שהצדדים ינסו לשמר אותן מתחת לסף שמהווה עילה למלחמה. מנעד התרחישים הזה פחות מבשר טובות לישראל. 

אלא אם יתרחשו אירועים שישבשו את המגמות המתהוות, מלחמת איראן השניה תיזכר בזכות הפרדוקס שהיא יצרה: במלחמה הזו העמקנו את הפגיעה באיראן, אך פגענו בהצלחה של מלחמת איראן הראשונה. הדינמיקה הנוכחית עלולה לייצר קונספציה שתלווה הלאה נשיאים אמריקאים: אין אופציה צבאית מול איראן. 

זה לא היה חייב להיות כך. המלחמה נוהלה בצורה רעה והיא פספסה את הפוטנציאל להעמיק את הפגיעה ולהעמיק את ההצלחה. איך אפשר היה להתנהל אחרת? ארה"ב וישראל היו צריכות לעצור את המלחמה באופן חד-צדדי וללא הסכם עד כשבועיים לאחר תחילת המלחמה. בזמן הזה ראשי ההנהגה האיראנית כבר נערפו, הזרועות הימית והאווירית הושמדו, פרויקט הטילים ספג מכה אנושה ותוכנית הגרעין הוסגה לאחור -  בפעם השניה תוך חצי שנה - וכל זאת עוד לפני שהחות'ים התערבו ועוד לפני שנולד האתוס של שרידות המשטר. במצב כזה, תסיסה עממית איראנית לאחר שוך קרבות הייתה סבירה יותר. כך, אגב, נגמרה מלחמת איראן הראשונה. המלחמה ההיא אמנם לא פתרה את הבעיות של ישראל, אבל נצרבה בתודעה כהצלחה ישראלית מול כישלון איראני. בעולם שהמושג 'ניצחון מוחלט' הוא פיקציה מוחלטת, זו הייתה כנראה התוצאה האופטימלית. 

בלבנון התמונה די דומה. בסיבוב הקודם, סיבוב הביפרים, ישראל ידעה מתי לעצור בזמן. החוסן של חזבאללה נפגע, הוא היה חשוף ללחצים מבית ולהשפלה מתמדת, ונמנע מלהגיב על סיכולים ישראליים במרחב. במלחמה הנוכחית, ישראל מעמיקה את הפגיעה ביכולות של חזבאללה, אבל ביחס הפוך, היא מחזקת אצלו את המוטיבציה ואת הביטחון העצמי. זה נכון שבלבנון רואים תופעות חסרות תקדים בשיח על ישראל, אבל אסור להתבלבל שזה מה שישפיע על המציאות הבסיסית בלבנון. הדרישה לפירוק הנשק מחזבאללה, היא לא סוגיה שהוא יתפשר עליה. כמו הגרעין האיראני, זו המהות של הארגון, ליבת הזהות. אין שום סוג של לחץ שיכול לגרום לו לוותר על כך. ולכן האמת המרה היא, שבלי מלחמת אזרחים, לא ישתנה מן היסוד המצב בלבנון (וגם אז לא בטוח שישתנה לטובה).

לבסוף, המלחמה מחדדת את המתח בין שתי תפיסות ביטחוניות שרווחו בישראל. מאז יציאת צה"ל מלבנון, ישראל התנהלה, בלשונו של אהוד ברק,  כמו ווילה בג'ונגל'. היא הקיפה את עצמה לדעת בגדרות גבוהות ודוקרנים חדים - ואת התוצאות ראינו ב-7 באוקטובר. בעקבות זאת, תפיסה שנוצרה כריאקציה לתיזת 'הווילה בג'ונגל', משבחת את החיכוך הצבאי המתמיד ואת הניסיון לעצב את המציאות במזרח התיכון בכח. כך, צה"ל כבש את החרמון הסורי, מתערב במדינה זו לטובת הדרוזים, מעמיק את שיתוף הפעולה עם הכורדים בעיראק, מייצר נוכחות איזורית במקומות רחוקים כמו סומלילנד, ויוצא למלחמה שנייה באיראן תוך חצי שנה. 

ואולם גם לתפיסה זו יש מחיר: היא גוזרת על ישראל מלחמת התשה מתמשכת, ופוגעת ברכיב השני של עוצמה לאומית לצד יכולות צבאיות: החוסן והמוטיבציה להילחם של ציבור שכבר מתקשה לשאת בנטל. צריך גם להזכיר שהתפיסה הזו אינה חדשה. כך התנהלה ישראל במשך רוב שנות קיומה. תיאוריית ההתערבות והחיכוך היא זו שהביאה עלינו את מלחמת לבנון הראשונה, ואילו תיזת 'הווילה בג'ונגל', היא זו שהביאה את מלחמת לבנון השניה.