ישראל וארצות הברית מול מבחן המציאות

מדינה יכולה לשלוט בתנאים שבהם היא יוזמת מלחמה, אולם קשה לה הרבה יותר לשלוט בתנאי סיומה. כל עוד מצרי הורמוז היו פתוחים ומתפקדים, לישראל ולארה"ב הייתה נקודת יציאה סבירה. התנאים עשויים להסתבך עוד יותר אם יחליטו החות'ים להיכנס למערכה. להמשך המלחמה יש מחיר כבד, אבל גם להפסקתה בתנאים הנוכחיים יש מחיר בלתי נסבל.

בישראל ובארה"ב מדברים כרגע על שני תרחישי סיום שאינם ריאליים בשלב הזה:

התרחיש הראשון: “ההסכם טוב”

בתרחיש זה המלחמה מסתיימת ב"הסכם טוב", כזה שיבטיח חופש שיט בהורמוז, יפרק את פרויקט הגרעין האיראני, יפגע אנושות בתוכנית הטילים, וישיב יציבות אזורית. להסכם כזה אין היתכנות, משום שמשמעותו כניעה איראנית, בזמן שהשיקול המוביל שם הוא שמירה על הכבוד הלאומי. וכך, כל נקודת יציאה אמריקאית סבירה הופכת ליעד לסיכול איראני.

במלחמת עם כלביא, העובדה שמטוסים ישראליים פעלו ללא הפרעה במרחב האווירי האיראני נתפסה כהשפלה לאומית, ולכן המשטר היה נחוש לחתוך הפסדים והסכים להפסקת אש. כעת, ככל שאמריקה אינה מצליחה לכפות את רצונה, עצם העמידה מולה נתפסת כמתכון לשיקום הכבוד הלאומי.

סיבה נוספת לכך שהסכם אינו אפשרי היא שאין באמת כתובת. טראמפ ציין בגאווה שלארה"ב אין מושג עם מי לדבר לנוכח חיסול ההנהגה, אולם המשמעות היא שאין גורם איראני אחד שיש לו גם לגיטימציה, גם סמכות וגם יכולת לכפות מהלך אסטרטגי. הביזור והכאוס בהתנהלות האיראנית הם יישום של תוכנית המגירה שיזם חמנאי במקרה שיחוסל. התנהלות כזו לא מאפשרת כלל קבלת החלטות המבוססות על פשרות. וכך, בעוד נשיא איראן פשזכיאן מפזר הצהרות מרגיעות, המציאות מלמדת שאין לו שום שליטה במציאות.

התרחיש השני: הפלת המשטר

כבר ביום הראשון למלחמה כתבנו שהמלחמה לא תסתיים בהפלת המשטר, אולם זו יכולה להיות תוצאה מאוחרת של המלחמה. אף כי בישראל מתמקדים בגילויי השמחה הפומביים של איראנים על המכות שחוטף המשטר, סביר להניח שהתקפה חיצונית דווקא מלכדת סביב המשטר גם גורמים ביקורתיים. משטרים לא נופלים בזמן הפצצות, תחת לחץ לאומי ומול איום חיצוני.

וזה הפרדוקס האמריקאי-ישראלי: מהפכות לא מתחילות כשהשמיים בוערים, אלא דווקא כשהאש שוככת, כשהפחד מתחלף בזעם, וכשהציבור מפסיק להרגיש שהוא תחת מתקפה חיצונית ומתחיל להפנות את המבט פנימה. השאלה היא מהי נקודת הסיום האופטימלית לזירוז תהליכים כאלה. ככל שהמלחמה תתארך, כך עשוי המשטר דווקא לשפר את סיכוייו לשרוד — משום שהוא מתארגן, מפגין נוכחות, משקם מנגנוני שליטה, ומפגין שרידות מול המעצמה החזקה בעולם, כל זאת בזמן שהאזרחים נשחקים.

חשוב להבין שגם ישראל וגם ארה״ב נכנסו למלחמה מתוך אינטרסים של ביטחון לאומי, אולם לא בהכרח אינטרסים זהים. עבור ישראל, אחרי מכות הפתיחה של השבועיים הראשונים, התועלת השולית של כל יום מלחמה נוסף פוחתת. אצל האמריקאים, לעומת זאת, הסיפור רחב בהרבה מהגרעין, תוכניות הטילים, ואיום השלוחים (Proxies), אלא קשור גם לכלכלה הגלובלית, למחירי הביטוח של השיט הימי, למחירי האנרגיה, למאזן הכוחות מול סין, לאמינות האמריקאית מול בעלות בריתה, ואפילו למורשת הפוליטית של טראמפ. בשלב הזה, ישראל כבר איבדה במידה רבה את היכולת לייצר לעצמה נקודת יציאה עצמאית, והיא תלויה מאוד בארה״ב.

מהו תרחיש הסיום האפשרי?

אז אם אין הסכם, ואין נפילה מיידית של המשטר, כנראה שלא יהיה “סיום” אוטופי כמו שישראל וארה"ב היו רוצות לראות, ולכן יש לגבש תוכנית יציאה שתאיץ בצורה אופטימלית מגמות חיוביות ארוכות טווח. המגמות האלה קשורות ליכולות השיקום האיראניות של פרויקט הטילים, הגרעין והשלוחים; להחלשת מנגנוני הכפייה הפנימיים של המשטר ודימוי העוצמה שלו. במקום סוף אוטופי אליו מקווים בכירים בישראל ובארה"ב, אולי סוף פונקציונלי חיובי, מ“מכת סיום” לחשיבה של “עיצוב מציאות”. לא הכרעה הוליוודית, אלא הנדסה אסטרטגית של סביבה שבה המשטר שורד אולי בטווח הקצר, אבל נחלש היסטורית.

לנוכח המילכוד הנוכחי, ניתן לצפות שמצרי הורמוז ייפתחו או בהפעלת כוח קרקעי אמריקאי או בהסכם שמשמעותו התקפלות אמריקאית. ההימור שלנו הוא שנראה עוד פעולה אמריקאית עצימה שעשויה אפילו לכלול פריסה מוגבלת של כוחות על הקרקע. זה לא תרחיש נקי או חף מסיכונים, אך הוא ריאלי הרבה יותר מתרחישי הפנטזיות שהמערב מוכר לעצמו: לא יהיה הסכם כניעה איראני, ולא תהיה מהפכה עממית תחת אש.