מה תביא המתקפה ההיסטורית באיראן?

ההישג המדהים של מכת הפתיחה הישראלית-אמריקאית מהדהד דווקא משום שהמלחמה הזו לא פרצה בהפתעה. לא הייתה כאן טעות בחישוב (מיסקלקולציה) איראנית; בטהרן הבינו היטב שהאפשרות למערכה צבאית היא אמיתית. חמינאי המנוח מינה את עלי לריג'ני להיות האחראי על שמירת יציבות המשטר במקרה שיחוסל. הסיבה לכך שאיראן לא נכנעה קשורה לשילוב בין תיאולוגיה לכבוד. אמנם העיתוי היה מתעתע, אבל חוסר היכולת של המשטר האיראני למנוע את המתקפה הידועה מראש או להגן על בכיריו מפניה, חושף את חוסר האונים שלו.

זהו אירוע היסטורי אדיר-ממדים ההופך את העולם למקום טוב יותר, אולם לא כולם שותפים להשקפה זו. גורמים שונים במערב בוחרים להדגיש את 'התוקפנות האמריקאית', ושוב נשמעות הטענות כי ישראל גררה את ארה"ב למלחמה שאינה שלה. חוגים פרוגרסיביים בארה"ב, ששתקו לנוכח טבח עשרות אלפי אזרחים בידי המשטר האיראני, יוצאים כעת נגד המערכה הצבאית. אליהם חוברים בדלנים רפובליקנים, התוקפים את הנשיא טראמפ על כך שאינו עומד בהבטחתו להימנע ממלחמות. אלה גם אלה מתעלמים מהעובדה שהמשטר בטהרן חרט על דגלו את המלחמה בארה"ב ובציביליזציה המערבית כולה. 'מוות לאמריקה' לא הייתה רק סיסמה שגורה, אלא תוכנית פעולה של משטר שפיתח נשק גרעיני וטילים ארוכי-טווח – כאלה המסוגלים כבר היום לפגוע באירופה, ומתוכננים להגיע בעתיד גם לארה"ב. הציר האיראני כבר הוכיח כיצד הוא מנצל את שליטתו בנקודות החנק של הכלכלה העולמית, בין אם ישירות במצר הורמוז ובין אם בעקיפין דרך שלוחיו החות'ים בבאב אל-מנדב, לקידום האינטרסים והאידיאולוגיה שלו. נוסף על כל אלה, איראן היא זו המאפשרת לרוסיה להמשיך במלחמתה באוקראינה באמצעות אספקת כטב"מים שוטפת.

השמדת מדינת ישראל היוותה אינטרס ליבה עבור המשטר בטהרן. לא מדובר היה במשאלת לב בלבד, אלא בתוכנית אופרטיבית סדורה שנשענה על הפעלת שלוחים (פרוקסי) ברחבי המזרח התיכון, ובראשם חמאס וחיזבאללה. לישראל, ללא ספק, היה אינטרס מובהק להנחית מכה על המשטר האיראני ולרתום לשם כך את המעצמה החזקה בעולם. עם זאת, ממשל טראמפ השכיל לזהות את הפגיעה באיראן בראש ובראשונה כאינטרס אמריקאי וגלובלי.

השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא כיצד תיראה איראן 'החדשה' ביום שאחרי. אף על פי שייתכן כי הלחימה עצמה תסתיים מבלי שהמשטר ייפול באופן מיידי, קריסתו עשויה להיות פועל יוצא של המגמות הפנימיות שיתפתחו בעקבותיה. ישנם 2 תרחישים מרכזיים:

• התרחיש הסביר ביותר: זהות ההנהגה הבאה בטהרן תוכרע במאבק בין המחנה השמרני לבין הרפורמיסטים תומכי המשטר – מאבק שקשה להעריך את יחסי הכוחות בו כיום. אולם, גם אם ידם של השמרנים תהיה על העליונה, סביר שמדיניותה של איראן תרוסן משמעותית לאחר מותו של ח'מינאי, לנוכח קריסתה הרעיונית המוחלטת של אסטרטגיית הייצוא המהפכני.

• תרחיש מקביל ואפשרי: התלקחותו של מאבק מזוין מצד מיעוטים בדלניים – כורדים, בלוצ'ים, ערבים, טורקמנים, לורים ואף אזרים (אביו של ח'מינאי עצמו הוא ממוצא אזרי) – נגד השלטון המרכזי. התקוממות רב-חזיתית כזו עלולה להוביל לאובדן המשילות והשליטה של טהרן ברחבי המדינה"

  
  

הדרך לחילופי משטר עוד ארוכה. אצלנו מתמקדים בצדק בתמונות יוצאות הדופן של חגיגות השמחה באיראן על מותו של ח'מינאי, אולם בערוצי הטלגרם של תומכי המשטר רואים הרבה יותר איראנים שיוצאים לרחובות במחאה על הריגתו. מובן שקל להם יותר לצאת, אולם המשטר עדיין זוכה לתמיכה לא מבוטלת בקרב רבים באיראן מסיבות אידיאולוגיות ודתיות, ולא מן הנמנע שהתקפה של גורמים חיצוניים דווקא מאחדת איראנים רבים סביבו. יתרה מכך, למשטר יש עדיין מנגנוני ביטחון פנימיים אפקטיביים, שהפגיעה מהאוויר בהם מוגבלת. ייבוא של מיליציות שיעיות חסרות סנטימנטים מעיראק, למשל, הוא חומת הגנה אפקטיבית במיוחד.

לאן ממשיכים מכאן? לא תהיה מלחמה ארוכה. אמנם האסטרטגיה האיראנית נגד ישראל מבוססת על מלחמת התשה בלתי נגמרת, אולם האסטרטגיה הזו התהפכה על איראן. מה שהחל כמלחמה בת שבע חזיתות שנכפתה על ישראל, הפך למלחמה שאיראן מנהלת נגד שמונה מדינות. לאיראן אין יכולת או אינטרס למשוך את המלחמה הזו, במיוחד כשכבודה נרמס יום-יום כשמטוסי אויב חגים מעל טהרן, ובוודאי כאשר ארגוני הפרוקסי – שנבנו במיוחד עבור הרגע הזה – שוב אינם מספקים את הסחורה. זהו לא פחות משחר של יום חדש במזרח התיכון.