לקראת הריאיון עם טאקר קרלסון בערוץ 13: איך חלקים בימין האמריקאי 'התהפכו' על ישראל

ירושלים, יש לנו בעיה…

היום בערב ישודר בפריים טיים של ערוץ 13 ריאיון עם המגיש האמריקאי טאקר קרלסון, שמואשם על ידי רבים כנושא הדגל של המתקפה על היחסים בין ארה"ב לישראל מימין, אשר מיוחסות לו התבטאויות שערוריתיות על גבול האנטישמיות. עבור ישראלים רבים, זו תהיה חשיפה ראשונה לעומק האתגר שישראל חווה ביחסים גם עם המפלגה הרפובליקנית. 

במשך שנים, ישראל הניחה שיש לה בעיה קשה של ערעור התמיכה הדו-מפלגתית בה בארה"ב, בעיקר בגלל השחיקה בתמיכה בה בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית. מירב המאמצים של גופים יהודיים ופרו ישראליים בארה"ב נועדו להתמודד עם האתגר הזה.

ואמנם, בצד הדמוקרטי, מה שפעם היה שנוי במחלוקת נתפס יותר ויותר כעובדה מוגמרת: ישראל נזרקת מתחת לגלגלי האוטובוס גם בקרב דמויות שנחשבו במשך זמן רב כפרו-ישראליות. בלב המחלוקת נמצא בעיקר הסיוע הפיננסי הצבאי האמריקאי לישראל.

עם זאת, בשנה האחרונה ברור שהקשר בין ישראל לארה"ב מאותגר גם מימין. 

משבר הזהות הרפובליקני

המיקוד של ישראל מתמקד כרגע בימין, משום שזה היה אמור להיות 'האזור הבטוח'. הוא כבר לא כזה. במהלך המלחמה עם איראן נחשפו עומק קווי השבר במפלגה הרפובליקנית בנוגע לתמיכה בישראל, למעורבות האמריקאית בסכסוכים בין-לאומיים, ולמשמעות של סלוגן הבחירות של טראמפ "אמריקה תחילה" (America First). סקרים וניתוחים מהתקופה האחרונה מצביעים על כך שרפובליקנים צעירים מחויבים פחות לקונצנזוס הפרו־ישראלי הישן בהשוואה לדורות הקודמים. ישראל כבר אינה רק בעלת ברית בפוליטיקה הרפובליקנית; היא הופכת לנייר הלקמוס האולטימטיבי שבאמצעותו הימין האמריקאי נאבק על זהות, סמכות, דת ותכלית לאומית. 

ניתן להבחין כיום בשלושה זרמים רפובליקנים מרכזיים: 

1. רפובליקנים ליברלים - זרם פרגמטי שנחשב מזוהה מאוד עם הממסד הישן של המפלגה הדמוקרטי, פרו ישראלי, ומאמין שארצות הברית צריכה להמשיך לשמור על נוכחות גלובלית פעילה, ובה בעת, למקד את המשאבים האמריקאיים בראש ובראשונה בבלימת סין.

2. הזרם המרכזי בהובלת הנשיא טראמפ וליבת תנועת MAGA. גם בקרב זרם זה האהדה לישראל גדולה, אם כי שם מאמינים בריסון בכל הנוגע לפריסה ולהפעלת כוח צבאי אמריקאי מעבר לים. המלחמה באיראן קולעת רבים בזרם הזה למבוכה.

3. האלט־רייט - תנועה פוליטית המזוהה עם הימין הקיצוני והלאומנות הלבנה בארצות הברית. התנועה דוגלת בעליונות הגזע הלבן, ושוררת בה אנטישמיות ושנאת זרים. הזרם הזה דוגל בבדלנות קיצונית במדיניות חוץ ורובם רואים בישראל חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

ישראל כנייר לקמוס

זו הסיבה לכך שישראל הפכה לנושא טעון כל כך. הדיון איננו באמת על מה שישראל עושה, לפחות לא במובן הצר של מדיניות. ישראל הפכה לנייר הלקמוס האולטימטיבי של המפלגה הרפובליקנית עצמה. בקרב הזרמים שמתנגדים לישראל, כולל קרלסון, התמיכה בישראל ממוסגרת יותר ויותר ככניעה לנאו-שמרנים, לתורמים, לגלובליסטים, לאימפריה הליברלית או אפילו לתיאולוגיה מעוותת; ואילו ההתנגדות לישראל מוצגת כהוכחה לעצמאות, לאותנטיות, לאנטי־אליטיזם ולבהירות מוסרית-תרבותית־ציוויליזציונית. מה שנראה כוויכוח על מדיניות חוץ הוא למעשה מאבק פנימי על השאלה מי שולט בימין האמריקאי.

המלחמה באיראן האיצה את הדינמיקה הזו. הימין הפופוליסטי, כמו רבים בשמאל האמריקאי, אימץ את הנרטיב שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה. לא לנו היושבים בישראל להכריע אם זה היה אינטרס אמריקאי לצאת למלחמה, אולם בשיח הרווח בשמאל ובימין האמריקאי, ארה"ב מתוארת כמי שאיבדה את הלגיטימציה לדון בכלל מה עליה לעשות, אם בכלל, כדי להתמודד עם מול איום של מדינה שקוראת בפומבי "מוות לאמריקה", מפתחת נשק גרעיני, וגם אמצעים שיכולים לשאת אותו לארה"ב. בשיח הזה ברור שישראל תמרנה את אמריקה, ברור שהמלחמה שירתה אינטרסים של אחרים, וברור שהברית הישנה היא מלכודת. ברגע שהתבנית הזו מתקבעת, ישראל מפסיקה להיתפס כבעלת ברית המתמודדת עם אויבים משותפים, והופכת לסמל של מניפולציה אליטיסטית, השפעה זרה, מלחמות אין-סופיות, ואף מחוללת השחתה תיאולוגית.

איתגור התמיכה האוונגליסטית בישראל

אחד מעמודי התווך המרכזיים של התמיכה האמריקאית בישראל הוא הנצרות האוונגליסטית, אך גם במקרה זה, המגמה הדורית אינה מבשרת טובות לישראל. דו״ח של  ברוקינגס מצא כי התמיכה בישראל בקרב אוונגליסטים צעירים ירדה באופן חד בין 2018 ל־2021, והזהיר כי קיים סימן שאלה ממשי לגבי התמיכה העתידית של אוונגליסטים בישראל. מחקר ברוקינגס גם הראה כי עיקר התמיכה הרפובליקנית בישראל מבוססת על אוונגליסטים, וכי ללא אוונגליסטים, העמדות הרפובליקניות כלפי ישראל אינן שונות באופן מהותי מהדיעות של שאר הציבור האמריקאי - שכאמור מתרחק מישראל. במילים אחרות, היחלשות הבסיס האוונגליסטי איננה עניין משני — היא מהותית.

הירידה היחסית של תמיכה בקרב אוונגליסטים צעירים אינה רק תוצאה אורגנית של תהליכים טבעיים, אלא היא גם קורבן לפעילות אנטי-ישראלית מכוונת. ישראל הפכה להיות נקודת מחלוקת גם בתנועת MAGA, כשטאקר קרלסון הוא אחד המחוללים המרכזיים של התהליך הזה. קרלסון מרבה לתקוף את מדינת ישראל ואת הציונות גם על בסיס טיעונים תיאולוגיים מפורשים .

ישראל, כפי שציינו, היא רק הסימפטום של תהליכים שעוברים על המפלגה הרפובליקנית. ואמנם, בימין האמריקאי הולך ומתפתח זרם שמבקש לערער את היסודות הפרוטסטנטיים-תיאולוגיים של התמיכה בישראל. אותו זרם מאתגר את הלקחים מקריאה מילולית של המקרא שביצרו את הברית של אוונגליסטים עם ישראל, ובמקביל מקדם תפיסות תיאולוגיות מסוג תורת ההחלפה (supersessionism), הטענה שלפיה הכנסייה ירשה את מקומו של עם ישראל כעם הנבחר, ושההבטחות שנתן האל לישראל במקרא הועברו אליה (ומכאן, שאין חובה לתמוך בישראל). מחקרים מראים כי התמיכה האוונגליסטית בישראל קשורה באופן הדוק לאמונות בדבר נבואה, סמכות המקרא, והמשמעות המתמשכת של מדינת ישראל. ככל שאוונגליסטים צעירים הולכים ומתרחקים ממחויבויות אלה, וקולות בעלי השפעה בימין מלעיגים יותר ויותר את הציונות הנוצרית או מציגים אותה כפתולוגיה — המאבק על ישראל הופך, בחלקו, למאבק על מי רשאי להגדיר את התיאולוגיה הפוליטית הנוצרית האורתודוקסית בימין האמריקני.

מרחבים בטוחים, בתי ספר וחיים קהילתיים

מה שמכונה לעיתים Woke right (נעורות מימין) הוא למעשה הפרקטיקה שבה הימין הקיצוני מאמץ את מבנה השיח של השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני: טהרנות, חלוקה דיכוטומית של בעדנו או נגדנו, ערעור על הממסד, קורבנות, וחיפוש אובססיבי אחר מערכות נסתרות של דיכוי שיוצרות תיאוריות קונספירציה. המטרה שונה, אך הסגנון דומה. במסגרת הזו, ישראל הופכת לקורבן האולטימטיבי של השיח הפופוליסטי גם בשמאל וגם בימין בצורה כמעט בלתי נמנעת, בהיותה בצומת שבין מלחמה, דת, תקשורת, לאומיות וזהות יהודית באמריקה.

שני סוגי ה'נעורות' משלימים זה את זה בצורה הרסנית לחיים היהודיים באמריקה ולקשר בין ישראל לארה"ב. הנעורות של השמאל מערערת את החיים היהודיים באמריקה באמצעות מסגור מחדש של היהדות הממסדית ככוח חשוד ומדכא. הנעורות של הימין מערערת את יחסי ארצות הברית–ישראל באמצעות מסגור התמיכה בישראל כבגידה באומה, באמונה ובריבונות. הם משתמשים בשפות שונות, אך מקדמים את אותה מציאות נוראית: ישראל כסטיגמה, יהודים כסמל, ודה-לגיטימציה לחיים יהודיים קהילתיים באמריקה. 

כתוצאה מכך, “מרחבים בטוחים” — בראש ובראשונה אוניברסיטאות, בתי ספר, ואיגודי עובדים — הופכים לזירות הראשונות שבהן ישראל עוברת מלהיות סוגיה של מדיניות חוץ למנגנון של מיון מוסרי. הפוליטיזציה של המרחבים הבטוחים מחלחלת כיום גם לשלבים מוקדמים יותר של עיצוב תודעה אזרחית, ומעצבת את האופן שבו ילדים לומדים לראשונה לחשוב על יהודים, על ישראל, ועל הלגיטימיות של החיים הקהילתיים היהודיים.

אז מה צריך לעשות?

ראשית, התגובה חייבת להתחיל בהבנה של השטח ובהכרה בכמה אמיתות כואבות: התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים עדיין גבוהה מאוד, והשפעתם של טאקר קרלסון וחבריו מטרידה, אך עדיין מייצגת תופעה שולית. מכאן נגזרת הבחנה חשובה: לא כל הימין האמריקאי הוא אותו ימין, ולא כל תומכי ישראל בו נשענים על אותה מערכת הצדקות.

יש שתי קבוצות שצריכות להיות יעד מרכזי לאקטיביזם פרו־ישראלי: אוונגליסטים שהתמיכה בישראל בקרבם מבוססת על יסודות תיאולוגיים; ורפובליקנים פטריוטים, הן מהאגף הליברלי והן מאנשי הזרם המרכזי, שהתמיכה בישראל בקרבם נובעת מהנחה של אינטרסים משותפים, כלומר “הריאליסטים”. לעיתים יש בין הקבוצות האלה חפיפה, אך לא תמיד.

רבים מבעלי הברית האוונגליסטים של ישראל אינם מנסים כלל להתמודד עם השפעתם של אנשים כמו קרלסון, פשוט משום שאינם רואים את הקשר בין בדלנות, התארגנות תיאולוגית מחודשת, לאומיות אנטי־אליטיסטית ונרטיבים אנטי־ישראליים. רבים מהם תופסים את התופעות הללו כתופעות נפרדות, ולא כשלוחות של אותה תופעה רחבה שעליה הצבענו במאמר.

לכן, חשיפת הקשר הזה — בין התחזקות האנטי־ישראליות במפלגה הרפובליקנית לבין התהליכים העמוקים יותר שעוברים על הימין האמריקאי — צריכה להיות משימה מרכזית של ארגוני ההסברה וההשפעה.

כאן נמצא אחד הקשיים המרכזיים של הממסד היהודי: תורת הלחימה של ארגוני ההסברה וקשרי הקהילה היהודיים נבנתה לאורך השנים סביב היתוך בין הערכים הליברליים של הקהילה היהודית באמריקה לבין הצורך להגן על ישראל מול קמפיין החרמות מהשמאל. תורת הפעולה הזו אינה רלוונטית דיה מול גורמים בימין האמריקאי. זהו אתגר חדש לחלוטין. 

 הממסד היהודי לא מנוסה בפעולה מול קהלים מהימין, ומרגיש נוח יותר עם מוסדות ליברליים, ערכים אוניברסליים, תקשורת מסורתית ותסריטים דו־מפלגתיים, מאשר עם המרחבים הדתיים, הפופוליסטיים והדיגיטליים שבהם הימין החדש חי ופועל יותר ויותר. יתר על זאת, בוודאי שאין לקהילה היהודית ערך מוסף

מובהק במאבק התיאולוגי הפנים־נוצרי.

יש לסגל תגובה שונה מול קהלי הימין השונים: מול הקהל האוונגליסטי, מה שעשוי לעבוד הוא תגובה הבנויה על תשתית תיאולוגית. מול תומכי ישראל הריאליסטים, לעומת זאת, יש לתרגם את הטיעונים לשפה של אינטרס לאומי: ישראל כבעלת ברית אמינה ומועילה, ריאליזם אנטי־ג'יהאדיסטי, הגנה עצמית של מיעוטים, והתנגדות למניפולציה אליטיסטית אמיתית ולתיאוריות קונספירציה — כדוגמת אלו שמבית מדרשו של קרלסון.

מה שנדרש כעת הוא בניית תשתית לפעילות: שליחים אמינים, שפה רלוונטית, בניית קואליציות סבלנית, ונכונות לפגוש את הימין הלאומי במגרש שלו. הפעילות נגד משפיענים אנטי־ישראליים בולטים כמו קרלסון צריכה להתבסס על הוכחה שהמסגרת שלהם שטחית מבחינה אסטרטגית, מושחתת מבחינה תיאולוגית, והרסנית מבחינה פוליטית. המשמעות היא גם הבנה שהמאבק איננו רק על ישראל; הוא מאבק על מי יגדיר את המרכז המוסרי של אמריקה.

לסיום, המגמות ביחסי ארצות הברית–ישראל לא 'נראות טוב', אך היחסים לא נדונו בהכרח לכישלון. מה שברור הוא שההיגיון הישן של היחסים האלה כבר אינו מספיק. על ישראל להוכיח את עצמה מחדש כנכס אסטרטגי המקדם אינטרסים אמריקאיים, ללא קשר לזהות הממשל בוושינגטון. הדבר מחייב גם חשיבה מחדש של מקומה של ישראל באיזור. השתלבות עמוקה יותר בסדר האזורי המתהווה ושותפויות חזקות יותר עם שחקנים אזוריים פרגמטיים, תועיל לישראל גם בוושינגטון. נראה שישראל כבר מתחילה לחשוב במונחים הללו — בין היתר, באמצעות הצהרה וולונטרית על ויתור על הסיוע האמריקאי ותוך שיתוף פעולה רחב יותר בתחומי ביטחון והגנה.