יום העצמאות תשפ"ו: התפקיד המחודש וההכרחי של יהדות התפוצות בסיפור הישראלי

ביום העצמאות תשפ"ד, 2024, כתבנו כי: "לאחר שנים של התרחקות, ה־7 באוקטובר יצר מוטיבציה מחודשת בזהות היהודית בתפוצות (וימים יגידו — כנראה גם בישראל), שכיום מתחברת באופן טבעי יותר למדינת ישראל. השינוי הזה, עמיות 2.0 אם תרצו, יוצר פוטנציאל עצום עבור מדינת ישראל בתחומי החוסן, הכלכלה, הלגיטימציה הבין־לאומית והמדיניות". כעת, שנתיים לאחר מכן, אנו מבקשים להציע ליהדות התפוצות מקום עמוק עוד יותר בסיפור הישראלי, לא רק כגורם תומך, אלא כשותפה המעניקה משמעות לסיפור הישראלי עצמו.

החזון שתיארנו לפני שנתיים עדיין רחוק ממימוש מלא. לאחר ה־7 באוקטובר חוו יהודי התפוצות התעוררות מחודשת של זהות יהודית, ברמה האישית והקהילתית, שהתבטאה בין היתר בתמיכה רחבה בישראל. ואולם, התמשכות המלחמה בעזה, לצד קמפיין ההאשמות הכוזבות נגד ישראל בדבר "רצח עם", הובילו לכך שהתמיכה בישראל — ואף עצם הבחירה לחיות כיהודי בגלוי, הפכו לאתגר, ולעיתים אף למעשה הדורש אומץ. שונאינו מנסים להפוך את התמיכה בישראל למעמסה, לעול פוליטי ותדמיתי על הקהילות היהודיות, ומבטיחים, כאילו היהודים לא למדו דבר מן ההיסטוריה, שאם רק יזנחו היהודים את ישראל, השנאה כלפיהם תיעלם. עד כה הם לא הצליחו לשבור את חוסנן של הקהילות היהודיות, אך המאמץ נמשך, ואף צפוי להתגבר בשנים הקרובות.

במקביל, בישראל, אין ספק שהחברה הישראלית נהנתה מן התמיכה הפילנתרופית, הפוליטית והמורלית של יהדות התפוצות לאחר ה־7 באוקטובר — תמיכה שכפי שכתבנו כבר אז חיזקה את הכלכלה ואת מעמדה הבין־לאומי של ישראל. אך גם התמיכה הזאת לא סיפקה מענה לשאלה עמוקה יותר: מהו מקומה של יהדות התפוצות בתוך הסיפור הישראלי?

במשך שנים רבות נע היחס הישראלי ליהדות התפוצות בין אדישות לשלילה. אחד הביטויים המרכזיים לכך היה רעיון "שלילת הגלות" — תפיסה ציונית מוקדמת שלפיה החיים היהודיים מחוץ לישראל הם צורת קיום חסרה, זמנית או נחותה, ושעתידו השלם של העם היהודי יכול להתממש רק במדינת ישראל. גם אם תפיסה זו נחלשה מאוד, שרידיה עדיין נוכחים בתודעה הישראלית. ישראלים רבים כבר מוכנים להכיר בכך שאפשר להיות יהודים גם מחוץ לישראל, ובכל זאת רבים עדיין תופסים את יהודי התפוצות דרך פריזמה אינסטרומנטלית, כמקור לתמיכה מדינית, כלכלית או הסברתית, ולא כשותפים מלאים בסיפור הלאומי.

הקושי הזה קשור גם לכך שבשלושים השנים האחרונות ישראל החלה לראות את עצמה יותר ויותר כמדינה "נורמלית", שתפקידה לשרת את אזרחיה במונחים של כלכלה, ביטחון ורווחה. במקביל התחזקה זהות ישראלית אזרחית ואינדיבידואלית יותר, אך נחלשה שפת השליחות והייעוד המשותף. כך לא רק התרופף הקשר עם יהדות התפוצות; גם בתוך ישראל עצמה נשחק הדבק הלאומי, ובמקום סיפור משותף הלכה והתחזקה התנצחות מגזרית ואינטרסנטית. כשישראל שוכחת שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, לא במובן צר או מדיר, אלא במובן היסטורי, תרבותי וערכי עמוק, היא לא רק מתרחקת מן התפוצות, היא גם מחלישה את עצמה מבפנים. במקום שפה של ייעוד ושל שייכות משותפת, מופיעה שפה של אינטרסים ושל התחשבנות מגזרית.

עוצמתה של ישראל אינה תלויה רק בכוחה הצבאי והכלכלי. היא תלויה גם באופיו של החוסן החברתי שלה: בנכונותם של ישראלים, כפרטים וכקהילות, להילחם, להתאמץ ולהקריב למען קיומה ועתידה של מדינת ישראל. הנכונות הזאת אינה יכולה להישען רק על חוק גיוס חובה או על כפייה מסוג אחר. ישראל תלויה בכך שאזרחיה יחושו שהם חלק ממשהו גדול מהם, ושלמדינה יש משמעות החורגת מניהול יעיל של חיי היומיום. הישראלים, במובן מסוים, זקוקים מחדש לתחושת התפקיד ההיסטורי של מדינת ישראל.

העם היהודי מספק לישראל את ממד המשמעות הזה. הוא קושר את המדינה לסיפור רחב יותר מן ההווה הפוליטי שלה ומן השסעים שבתוכה, ובכך מחזיר עומק לשאלה לשם מה בכלל קיים הפרויקט הישראלי. במובן הזה, יהדות התפוצות איננה נספח לסיפור הישראלי, אלא חלק ממנו. היא מזכירה לנו שישראל איננה רק מסגרת פוליטית, אלא גם ביטוי לרצף היסטורי, תרבותי ולאומי של עם שלם. לכן הקשר אל יהודי העולם איננו קישוט ערכי, אלא צורך אסטרטגי.

חיזוק השייכות של הישראלים לקולקטיב היהודי הרחב אינו פריבילגיה, ואף לא רק בחירה ערכית. זהו תנאי לחיזוק תחושת הייעוד של ישראל, לחוסן החברתי שלה, ולמוכנות של ישראלים לקחת חלק בבניין המדינה ולצאת מן השיח המקטב שמאפיין את החיים בישראל.