האפשרויות של ארה"ב באיראן: בהכרח בין חרפה לתבוסה?

מסמך זה חורג מ"המנדט" הרגיל של אתחלתא, הכותבת בדרך כלל מנקודת מבט ישראלית-ציונית. הפעם אנו מבקשים לנתח את האתגר במפרץ הפרסי דווקא מנקודת המבט האמריקאית.

טראמפ הודיע כי ביטל את התקיפה המתוכננת באיראן לאחר שאיראן ומדינות נוספות ביקשו זאת ממנו, וסביב קווי מתאר של עסקה שתכלול את פתיחת מיצרי הורמוז והסדר לנטרול איום הגרעין. אבל את הסרט הזה כבר ראינו. שוב נדמה שארה"ב מתקפלת.

אין טעם לייפות את הדברים: ארה"ב הכניסה את עצמה לתסבוכת שאין לה ממנה יציאה טובה. מאז פרוץ המלחמה אוחזת איראן באחיזת חנק על מיצרי הורמוז, והפכה את הכלכלה העולמית לבת ערובה. איראן יוצאת מן העימות חלשה יותר צבאית וכלכלית — אך חזקה יותר במעמדה, כהגמון המכתיב את המציאות האזורית ואף העולמית. הקונספציה האמריקאית המתגבשת היא שאין, כנראה, אופציה צבאית של ממש מול איראן.

האסטרטגיה האיראנית החדשה

כדי להבין את חלופותיה של ארה"ב, יש להבין תחילה את השינוי המשמעותי שחל באסטרטגיה האיראנית. איראן חותרת לנצל את המצב כדי להפוך להגמון אזורי, לסלק את ארה"ב מהאזור ולקרוא תגר על הסדר העולמי בהובלתה. אין זו תוקפנות אקראית אלא גישה מחושבת, הממנפת לחץ צבאי לצורכי משא ומתן ומונעת גם מרצון עז לנקמה.

האסטרטגיה נשענת על כמה אדנים: 

1. שליטה במיצרי הורמוז כנקודת חנק, עם פוטנציאל ליצירת נקודת חנק כפולה במיצר באב אל-מנדב;

2. "חגורת התנגדות" המורכבת משלוחים אזוריים;

3. דוקטרינת לחימה פרו-אקטיבית ומחושבת, הנשענת על מל"טים זולים בייצור עצמי הגובים מחיר מכל מדינה המארחת בסיסים אמריקאיים באזור.

אלה מאיימים להכניס את העולם למיתון עמוק ולמשבר אנרגיה, ובה בעת לסכל את יצירתן של חלופות יבשתיות למיצר הורמוז בסעודיה ובאיחוד האמירויות. כך הופך "הנשק היקר והיפה" של טראמפ לחסר ערך במלחמת התשה ממושכת. חמור מכך: נדמה ששום דבר לא יעצור את איראן מפריצה לגרעין, והנחת העבודה צריכה להיות שהיא אכן תנסה לעשות כן.

מגמות שחותרות תחת ארה"ב: פוליטיקה וכלכלה

העולם צועד לעבר משבר כלכלי ואנרגטי, בעוד יתרות הנפט העולמיות מתדלדלות. מה שמתרחש כעת בהורמוז עלול לחזור על עצמו בנקודות חנק נוספות שבטווח זרועה הארוכה של איראן - במיצר באב אל-מנדב ובתעלת סואץ, כפי שהוכיחו האיראנים בשבוע שעבר.

דווקא המאפיינים שהפכו את הדמוקרטיות הליברליות למשטרים מוצלחים כל כך בימי שגרה הם שמקשים עליהן במלחמות ארוכות: חברה פתוחה ועיתונות חופשית, מערכות בחירות עיתיות והגבלת קדנציות. אילוציהן הפנימיים יוצרים אצל הדמוקרטיות צורך דחוף להציג הישגים ולספק פתרונות מהירים, ולו זמניים, ולעיתים דוחקים אותן להסכמים עם משטרים אוטוריטריים. אלה האחרונים, הפועלים מתוך תפיסת זמן ארוכה ומתוך היגיון כוחני, מנצלים את אותם הסכמים לקידום מטרותיהם תוך הפרה שיטתית שלהם. אסימטריה מבנית זו מותירה את המערב בעמדת נחיתות כרונית.

בעוד שטראמפ חרד מבחירות האמצע, שעלולות להפוך אותו לברווז צולע ואף לסכל את המשך המלחמה (Defund the war), האיראנים יודעים שכהונתו מסתיימת ממילא ב-2028 (אלא אם ירוץ לנשיאות בפעם הרביעית, כפי שהצהיר במפגש הכתבים השנתי בשבוע שעבר..). לכל נשיא אחר, שלא הכניס את ארה"ב למלחמה, יהיה קל הרבה יותר להוציאה ממנה.

המשמעויות (לכאורה)

כל חלופותיה של ארה"ב הן "חמישים גוונים אפשריים" של הסכם, המשך המצור, או אופנסיבה צבאית — נראות קטסטרופליות.

• הסכם חדש יהיה בהכרח הסכם רע, שכן איראן ניצבת בעמדת כוח; מזכר ההבנות שאליו הגיעו הצדדים היה למעשה כתב כניעה אמריקאי, וגם אותו הרשו לעצמם האיראנים להפר.

• המשך המצור, היבשתי או הימי, לא ישנה את המציאות הגאו-פוליטית ורק יאיץ את המשבר הכלכלי המסתמן.

• מלחמה או תקיפה מוגבלת - פלישה קרקעית או הפצצת תשתיות אנרגיה — טומנת בחובה סיכון כבד וסיכויי הצלחה נמוכים. לכאורה, אפוא, נעות אפשרויותיה של ארה"ב על הספקטרום שבין חרפה לתבוסה.

המעבר מטקטיקה לאסטרטגיה: כיצד ייראה ניצחון אמריקאי

יש להבחין בין הסיום הטקטי של המערכה — שבו, כאמור, אפשרויותיה הנוכחיות של ארה"ב נראות עגומות — לבין המגמות ארוכות הטווח ואפשרויות הסיום האסטרטגי. במילים אחרות: את בחירות האמצע קרוב לוודאי שלא ניתן יהיה להציל, ומשבר כלכלי עולמי עשוי להיות בלתי נמנע — אך עדיין אפשר לעצב מציאות ארוכת טווח שתייצר הלימה בין העוצמה האמריקאית לבין המציאות במזרח התיכון.

ניצחון תלוי במציאות המתהווה לאורך זמן הרבה יותר מאשר בתוצאות המיידיות בשטח. ארה"ב עדיין יכולה למנף את יתרונותיה המבניים באמצעות הובלת מהלכים העומדים בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה הפונדמנטליסטית של איראן. הפתרון האמריקאי אינו טמון בחיקוי אסטרטגיית ההתשה האיראנית, אלא ביצירת מציאות כלכלית-מדינית חלופית ומשגשגת שאיראן אינה מסוגלת להתחרות בה. כדי לממש גישה כזו, על הממשל האמריקאי להכיר תחילה במסגרות התפיסתיות שהוא שבוי בהן — ובאותם ערכים ונורמות של החברה המערבית המציבים אותה בעמדת נחיתות בהתנגשות הציוויליזציות הנוכחית.

המענה הטקטי

קלפיה של ארה"ב חלשים כעת, ובכל זאת המענה הטקטי המיידי מחייב פעולה במקביל בכמה חזיתות: שילוב של כוח קינטי ממוקד עם מנופים כלכליים שנועדו לשבור את השליטה בהורמוז ולמתן את המשבר הכלכלי (גם אם אלה לא יושגו מייד). על הגישה האמריקאית להישען על הקמת קואליציית ליווי ימי בינלאומית ואגרסיבית, על שימוש מושכל ברזרבות הנפט האסטרטגיות ועל פעילות מואצת להכשרת קווי הזרמה עוקפי-הורמוז לאלתר. את איום החות'ים ויתר שלוחי איראן יש לשתק באמצעות מצור ימי אגרסיבי לעצירת שרשראות האספקה, חיסול הנהגות הטרור וחימוש אקטיבי של כוחות מקומיים יריבים (כמו בתימן ובלבנון). על וושינגטון לספק למדינות המארחות בסיסים אמריקאיים מעטפת הגנה אווירית מרבית — מפני טילים ומל"טים — וערבויות ביטחוניות חסרות תקדים, שיהפכו את הנוכחות האמריקאית לנכס ולא לנטל.

לטווח הארוך: ארכיטקטורה אזורית חלופית (הסכמי אברהם 2.0)

מאפייניו הגאוגרפיים והאסטרטגיים של אזור המפרץ הופכים את הפתיחה הצבאית של מיצרי הורמוז למהלך מורכב ביותר, שסיכויי הצלחתו מוגבלים ותג מחירו גבוה — ולכן הוא כמעט אינו ריאלי. בתבונה מדינית, לעומת זאת, יכולה ארה"ב למנף דווקא את האיום האיראני כדי לבנות ארכיטקטורה ביטחונית-כלכלית שתתייצב מול המערך האיראני, ותאגד את המדינות המוסלמיות המתונות והפרו-מערביות שאיראן היא אויבן המשותף. ככל שתעמיק ותרחיב ארה"ב את הסכמי אברהם לכדי ברית אזורית של ממש — כך תחווה איראן תבוסה אידיאולוגית מוחלטת.

עקיפת נקודות החנק: נתיבי סחר יבשתיים

המענה המוחץ ביותר לאסטרטגיית "בת הערובה" האיראנית — בהורמוז ובבאב אל-מנדב — הוא ביטול המונופול הגאוגרפי שלה. יצירת נתיב סחר יבשתי רציף ומסדרון לוגיסטי, שיהוו חלופה אמינה לתעלת סואץ ולמיצרי הים האדום, תעקר הלכה למעשה את יכולתן של איראן ושלוחיה לאיים על שרשראות האספקה העולמיות. ניצחון אמריקאי, אם כן, יתרחש כאשר איראן תמצא עצמה מבודדת לחלוטין בתוך מזרח תיכון חדש — מקושר, משגשג ובהובלה אמריקאית.

שבירת איום ההלאמה בהורמוז: בינאום הבעיה

החשש מאחיזת החנק האיראנית ומהלאמה דה-פקטו של מיצרי הורמוז מחייב את ארה"ב לחדול מלנהל את המשבר כעימות דו-צדדי, אמריקאי-איראני, ולהפכו למשבר גלובלי. עליה "לגלגל את תפוח האדמה הלוהט" לפתחן של המעצמות התלויות באמת בנפט המפרץ — ובראשן סין, הודו ואירופה. במקום לשאת לבדה בנטל האבטחה הימית ולספוג את האש, על וושינגטון להוביל קואליציה ימית בינלאומית רחבה, ובד בבד להציב אולטימטום שקט לבייג'ינג: לבחור בין ריסון בת בריתה האיראנית לבין קריסת שרשראות האספקה שעליהן נשענת כלכלתה. במקביל, פיתוח מואץ של נתיבי היצוא היבשתיים ישחק בהדרגה את מעמדם של מיצרי הורמוז כנקודת חנק של הכלכלה העולמית, וישלול מאיראן את קלף המיקוח המרכזי שלה.

התמודדות עם סוגיית הגרעין: סיכול ומטרייה ביטחונית

בלימת פרויקט הגרעין בטווח הקצר — עד להשלמת המטרייה האזורית — תחייב הסלמה של מערך חבלה חשאי (סייבר וסיכול פנימי), המגובה באיום צבאי אמין לפגיעה כירורגית במתקני ההעשרה באמצעות חימוש חודר-בונקרים, למקרה של ניסיון פריצה מיידי.

סיכול פרויקט הגרעין או עיכובו באמצעים צבאיים מורכב מאוד, אך אפשרי הרבה יותר מן האתגר בהורמוז. חרף ניסיונה של איראן לבזר את הפרויקט, עדיין מדובר בכמה מוקדים גאוגרפיים ספציפיים ששיתוקם יסיג אותו לאחור באופן משמעותי. רק נכונות אמריקאית אמיתית לפעול נקודתית, תוך שיגור מוגבל של כוחות קרקע, עשויה להביא את האיראנים להשהות את הפריצה. כך או כך, על ארה"ב לפרוס מטרייה ביטחונית וגרעינית מעל שותפותיה בציר האזורי — סעודיה, בחריין, האמירויות וישראל — בדומה למודל נאט"ו בימי המלחמה הקרה.

המחיר של תבוסה

על ממשל טראמפ מופעל לחץ פנימי, גם מתוך שורותיו שלו, לסיים את המלחמה כמעט בכל מחיר. אלא שהתקפלות אמריקאית תייצר תפיסה של חסינות איראנית מוחלטת, שתסלול את הדרך לפריצה לגרעין ותצית מירוץ חימוש גרעיני אזורי העלול לצאת משליטה. במקביל, הכלכלה העולמית תהפוך לבת ערובה קבועה בידי משטר קפריזי, וייווצר תקדים מסוכן שיעודד השתלטות עוינת על נקודות חנק ימיות נוספות ברחבי הגלובוס.

מול סין, השלמה עם המצור האיראני לא רק תאיים על הבכורה האמריקאית במרוץ הבינה המלאכותית — התלוי באופן קריטי ביציבות האנרגטית והכלכלית של המפרץ — אלא גם תשדר חולשה חסרת תקדים. מסר כזה עלול להקריב הלכה למעשה את טייוואן לידי סין, לעודד את רוסיה להעמיק את מלחמתה באוקראינה, ולקבע סדר עולמי חדש שבו איבדה ארה"ב את בכורתה. סין ורוסיה כבר עוקבות בעניין רב אחר מה שנראה כתבוסה אמריקאית בלתי נמנעת, וחותרות לנצלה כדי לאתגר את הדומיננטיות האמריקאית ולעצב סדר עולמי חדש. זוהי רק רשימה חלקית.

המחיר של סיום העימות ללא הישג מובהק חורג הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון — ועלול לבשר, הלכה למעשה, על שקיעתו של המערב. זה מה שמונח על כף המאזניי