למה ההפגנות באמריקה לא מופנות נגד חמאס או רוסיה?

(ראו כאן ריאיון על הפוסט הזה: https://www.youtube.com/watch?v=vkCF1n5cZlI)

למרות שמספר הנפגעים שם גדול לאין שיעור מהמלחמה בעזה, הסיקור של המלחמה בין רוסיה ואוקראינה פחת מאוד לאחר כחצי שנה בלבד, ומאז הוא מופיע לרוב רק בשולי החדשות. העולם 'התרגל' למלחמה.

המלחמה בעזה כבר בחודש השביעי, וכבר מזמן אינה עצימה. מספר הנפגעים האזרחיים ירד גם הוא מאוד כתוצאה מכך, וסיוע הומניטרי מציף היום את עזה מהאוויר, מהים ומהיבשה. ביחס הפוך, המחאה נגד ישראל וביטויי האנטישמיות רק עולים והם הרבה יותר גבוהים מאשר בתחילת המלחמה.

הסיבה לכך היא שההתנגדות לישראל הפכה לסמל ולאופנה. למשתתפים בהפגנות בקמפוסים יש תחושה של שליחות היסטורית, בעיניהם הם הגלגול הנוכחי של הקמפיין נגד מלחמת וייטנאם או של התנועה למאבק באפרטהייד.

הרוח החיה מאחורי ההפגנות האלה הוא גרעין אסלאמיסטי ופרוגרסיבי שבקרבו יש גם אנטישמיות רבה. אבל הרוב המוחלט של המשתתפים בקמפוסים הם 'פעילי אווירה', הם משתתפים בהפגנות כי נראה להם שזה מה שפרוגרסיבים אמורים לעשות כאקט של סולידריות עם .... חמאס. הם צועקים בגרון ניחר "מהים לנהר פלסטין תשוחרר", ואין להם מושג איזה ים ואיזה נהר.

נלחמים על אמריקה

אבל המשתתפים בפרעות באוניברסיטאות לא באמת מוחים נגד ישראל,אלא הם מנסים לעצב את דמותה של אמריקה.ביום-יום שלהם, הם מנסים לשנות את מה שהם רואים כמבנה כוח חברתי שנשען על גזענות ממסדית לבנה בארה"ב, שנולד בכלל בחטא. בצורה הבינארית הפשטנית שבה הם רואים את העולם, היהודים נתפסים כחלק מהאליטה הלבנה המדכאת, ולכן מדינת היהודים נתפסת גם היא כמדינה לבנה (וקולוניאלית). החמאס מתואר בקרב הפרוגרסיבים כארגון של אנשים חומים (Brown people). להלך הרוח הזה יש כבר אחיזה במפלגה הדמוקרטית, וגם השפעה על תאגידים, על מערכת החינוך ועל התקשורת. הנושא הזה קריטי לישראל כי הוא מאיים איום של ממש על מערכת היחסים עם ארה"ב. גם נשיא אוהד כמו ביידן לא יכול להתעלם מהפופולריות של התפיסות האלה בקרב מצביעיו הפוטנציאליים בשנת בחירות.

האתגר שרוסיה מציבה לסדר היום העולמי בהובלת ארה"ב, נתפס לעיתים כמאבק משלים למאבק הפנימי של הפורעים בממסד האמריקאי, ואולי זו עוד סיבה מדוע המוחים לא הפכו את רוסיה למושא מאבקם, כמו שאולי ניתן היה (בנאיביות) לצפות.

קצת חדשות טובות

החדשות הטובות שעדיין מדובר במיעוט. דווקא בשיא ההפגנות, נבחרה סטודנטית ישראלית לראשות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה. לפי סקר  של הארוורד האריס, 72% מהאמריקאים תומכים בפעולה ישראלית ברפיח (!), כנראה יותר מהתמיכה שמהלך כזה זוכה לה בארץ.

המחאה נגד ישראל בתצורתה הנוכחית קשורה מעט מאוד למה שבאמת קורה פה, ולכן גם ההשפעה של ישראל עליה קטנה. ועדיין, את המעט שאפשר לעשות ישראל לא עושה. ישראל חייבת לפתח כלים של 'עוצמה רכה'. הבעיה שלנו היא לא 'בהסברה' או 'במסרים', שהם בעינינו אמצעים די פרימיטיביים ולא רלוונטיים לעולם שבו אנחנו חיים. ישראל נכשלת בהובלת מהלכים דיפלומטיים מורכבים (למשל הובלת מהלך לקליטת פליטים זמנית בסיני), בגילוי מחויבות אמיתית (ולא כתוצאה מלחץ) לתנאים הומניטרים בסיסיים בעזה, בהעצמה של יהדות ארה"ב שנמצאת בחזית המלחמה באנטישמיות,  ובעיצוב סדר יום ברור ליום שאחרי, כזה שנותן מענה לצרכים הביטחוניים של ישראל.