איך היהודים הופכים למצפן החדש של אמריקה

בעידן של פילוג עמוק, ובו מדיניות חוץ אינה נקבעת על פי שיקולים אסטרטגים, אלא זהות שבטית פוליטית, הקהילה היהודית תופסת תפקיד חדש ומפתיע  כמצפן מוסרי ואסטרטגי עבור אמריקה. מאז השביעי באוקטובר, יהדות ארה"ב פיתחה נקודת מבט חדה, מפוכחת ושונה מהשיח הפוליטי האמריקני הרגיל, והתקיפה בפורדו ממחישה נקודה זאת היטב. 

במהלך העשורים האחרונים, ולאור המלחמות בווייטנאם, אפגניסטן ועיראק, גישה של מדיניות חוץ מאופקת צברה תאוצה משני צידי הקשת הפוליטית. הקונצנזוס הדו-מפלגתי החדש הזה תומך בצמצום משמעותי של הנוכחות הצבאית של ארצות הברית בזירות חיצוניות, ומבכר דיפלומטיה על פני שימוש בכוח. הגישה הזו נותרת בעינה אף נוכח האיומים הברור מצד המשטר האסלאמי הפונדמנטליסטי של איראן. אותו משטר שאחראי למותם של כמעט אלף חיילים אמריקאים בעיראק, שזרועותיו ביצעו או תכננו פיגועים נגד בכירים אמריקאים, ושמדיניותו המוצהרת היא "מוות לאמריקה". ובכל זאת, למרות שאיראן מכנה את ארה"ב "השטן הגדול" ופועלת לפיתוח נשק להשמדה המונית, רוב הציבור האמריקאי לא תמך בפעולה אמריקנית נגד איראן. סקר שפורסם על ידי The Economist בשיתוף עם YouGov הראה שבימים שלפני התקיפה, רוב הציבור, גם בקרב דמוקרטים וגם בקרב רפובליקנים התנגד לפעולה אמריקנית, עם הבדלים צפויים בין המחנות.

מתוך 'האקונימיסט', 26 ביוני 2025

הסקר ממחיש היטב גם כיצד דעת הקהל האמריקאית יכולה להשתנות בחדות על פי קווים מפלגתיים ברגע שמהלך פוליטי כלשהו מזוהה עם הנהגה של אחת המפלגות. מיד לאחר התקיפה, הנתונים הראו תפנית חדה: התמיכה הרפובליקנית זינקה לכ־75%, בעוד התמיכה הדמוקרטית קרסה. זה שיקוף ברור של הלך הרוח בכל מחנה פוליטי. התמונה שעולה היא שברגע שמהלך שנוי במחלוקת מזוהה עם צד אחד, הצד השני מתייצב אוטומטית בעמדה מנוגדת.

וזה לא ייחודי לאירוע הזה או למפלגה מסוימת. אילו נשיא דמוקרטי היה מורה על אותה תקיפה, סביר להניח שהרפובליקנים היו מאמצים קו בדלני ומתנגדים לשימוש בכוח, בעוד הדמוקרטים היו נוטים לתמוך. כך או כך, השיח עובר מהמישור הענייני למישור הזהותי. במקום לדון במדיניות עצמה – סיכונים, השלכות או תועלת – הציבור מגיב בעיקר לזהות הפוליטית של מקבל ההחלטה. זו תופעה שמעידה על כך שבפוליטיקה האמריקאית העכשווית, החלטות גדולות מתפרשות דרך נאמנות שבטית פוליטית שמחליפה את הניתוח הענייני, ומונעת ניתוח מורכב של המציאות ושת"פ חוצה מחנות.

דווקא בתוך המרחב המקוטב הזה, הקהילה היהודית מציגה עמדה לא צפויה. סקר עדכני של YouGov שנערך לאחר התקיפה הראה כי 51% מהיהודים האמריקאים תמכו בה, מה שהופך אותם לאחת הקבוצות הדתיות התומכות ביותר שנבדקו, רק מעט אחרי המורמונים (54%) והפרוטסטנטים (52%). הסקר מדגיש שיהודים נטו יותר מהממוצע לתמוך בפעולה הצבאית. גם הארגונים היהודיים המרכזיים הגיבו בתמיכה חדה וברורה, ותיארו את התקיפה כ"היסטורית" וכהכרחית לביטחון היהודי והעולמי. עמדה זו שונה בתכלית מעמדת רוב המחוקקים והבוחרים הדמוקרטיים, עניין מפתיע בהתחשב בכך שרוב היהודים בארה"ב נוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית, בניגוד למורמונים ופרוטסטנטים שנוטים להזדהות עם השמרנים.

מאז השביעי באוקטובר, רבים מהיהודים בארה"ב מפתחים תודעה שונה, כזו שלא מתיישרת לפי הקווים הקלאסיים של ימין או שמאל. הקשר הרגשי והמודע לישראל, התעוררותם של זיכרונות קולקטיביים, והמציאות היומיומית המורכבת, כל אלה יוצרים תשתית לתפיסה מפוכחת וריאלית יותר. יהודים נוטים לקחת את קריאות "מוות לאמריקה" מאיראן באופן מילולי, ולא לראות בהן אמירה פוליטית גרידא. העלייה באנטישמיות לאחר השביעי באוקטובר רק חידדה את ההבנה הזו, והרבה יהודים רואים בבירור את הקשר בין האיסלאמיזם הקיצוני בעזה ובטהרן לבין הקריאות "להפוך את האינתיפאדה לגלובלית" גם בניו יורק.

התפיסה הרווחת היא שיהודי ארה"ב חווים משבר זהות עמוק, שבו ערכים אוניברסליים מתנגשים עם זהות פרטיקולרית. צעירים וליברליים יותר נוטים להביע הסתייגות או עמימות, פערים שמשקפים את הקרע הדורי והאידיאולוגי בתוך הקהילה. פוליטיקת הזהויות, שצברה תאוצה באמריקה בעשור האחרון, לא הובילה להתחזקות של זהות יהודית מובחנת כפי שקרה בקרב קבוצות מיעוט אחרות. להפך: יותר ויותר יהודים הפנימו את המסגרת הפרוגרסיבית שרואה בהם "לבנים פריבילגיים". הדבר שחק את הזהות היהודית והגביר את הריחוק מישראל, שרבים מהם תופסים כנטל על מעמדם החברתי והפוליטי. וכל זה עוד לפני הגל האנטישמי ששטף את ארצות הברית לאחר השביעי באוקטובר, ונראה כי אלה הם הימים הקשים ביותר ליהדות ארצות הברית מזה דורות.

היהודים אינם רק יעד של אנטישמיות, אלא גם קורבנות של הפוליטיזציה שלה. השימוש באנטישמיות ככלי רטורי ונשק פוליטי, הן בשמאל והן בימין, יצר בלבול וכאב נוסף. אבל דווקא בתוך המשבר הזה צומחת תופעה חדשה: תודעה יהודית פרטיקולרית, אותנטית, שלא נכנעת לשיח המפלגתי המקובל. העובדה שמנהיגים, מוסדות ועיתונאים יהודיים בוחרים להשמיע קול יהודי עצמאי היא סימן לכך שהקהילה היהודית האמריקאית נמצאת בתהליך אמיתי של שיקום וחיזוק. זו אינה יוזמה מוסדית מתוכננת, אך היא מציבה בפני המוסדות הקיימים הזדמנות נדירה: להניח תשתית מחודשת לחיים יהודיים משמעותיים באמריקה.

וזו לא רק בשורה ליהודים, זו גם הזדמנות חשובה עבור אמריקה. על ידי היכולת להשתחרר מהשיח הדיכוטומי והאינסטינקטיבי, יהדות ארה"ב מציעה מצפן מוסרי ופוליטי שפועל מתוך עקרונות ולא מתוך נאמנויות שבטיות. כך יהדות ארה"ב יכולה לשנות את השיח המקוטב האמריקני, ובעקיפין, זו גם עשויה להיות נקודת אור עבור ישראל, שהפכה לסוגיה מפלגתית בלב חברה אמריקאית מקוטבת.