מסעות הצלב נגד ישראל בקמפוסים

ההתפרעויות בקמפוסים במערב נמשכות וגולשות לאלימות ולמעצרים. למשתתפים בהם יש תחושה של שליחות היסטורית, הם הגלגול הנוכחי של הקמפיין נגד מלחמת וייטנאם או של התנועה למאבק באפרטהייד. ההתנגדות לישראל הפכה לאופנה והיא מושתתת על בורות עמוקה ורגשות אנטי-ממסדיים: מתכון בטוח להיווצרותה של תנועת המונים קנאית ועיוורת. 

איך יכול להיות שאחרי ה-7 באוקטובר אותם המונים 'מרימים' לחמאס הרצחני? איך יכול להיות שישראל מצאה את עצמה בצד האפל של רוח התקופה, הצייטגייסט?

ההיפוך של השמאל ביחס לישראל: מקיבוץ לכיבוש

מדינת ישראל תמיד הייתה מדינה שהתקשורת הבין-לאומית גילתה בה עניין רב ולא פרופורציונאלי, ולא תמיד שלילי. כך היה בוודאי עד 1967, כשהשמאל בעולם הסתכל על ישראל דרך הפריזמה של הקיבוץ. 

אבל בתהליך הדרגתי שנקודות הציון החשובות בו הן מלחמות ישראל, הדימוי של ישראל בעולם עבר אט אט שינוי מקורבן לתליין, מדוד לגוליית, מקיבוץ לכיבוש.  

אנטי-ציונות ודה-לגיטימציה

ישראל הפכה למטרה המובילה של פליטי קמפיין האנטי-אפרטהייד אחרי נפילת המשטר. נקודת ציון חשובה היא ועידת דרבן ב-2001. לאחר הועידה החלה פעילות בלונדון, בסן פרנסיסקו, ביוהנסבורג ובמקומות נוספים שעיצבה את קמפיין הדה-לגיטימיציה כמו שאנחנו מכירים אותו היום, על ניכוס הטרמינולוגיה של עולם זכויות האדם, המאבק האנטי-קולוניאלי והשימוש בחרמות. התופעה החברתית העולמית של חיבור בין השמאל הרדיקלי לגופים אסלאמיסטים במערב הפכה להיות בהדרגה המנוע של פעילות כמו זו שאנו רואים בקמפוסים האמריקאים. 

הטוויסט בעלילה בכל מה שקשור לאוניברסיטאות בארה"ב הוא העלייה בפוליטיקת הזהויות. לפי המיסגור המקובל בשיח הבינארי בארה"ב, היהודים מקוטלגים כלבנים ופריבילגיים וכמחוללי הסדר החברתי הקיים שנגדו השמאל מוחה. ואם יהודים הם לבנים, אז מדינת היהודים היא לבנה וקולוניאלית. מה שתרם מאוד לעלייה בשיח הזה היא האקדמיה, שהמממנת הכי גדולה שלה בארה"ב היא קטר. 

כל זה היה רק הרקע. ברגע שיוצאות התמונות הקשות מעזה, ועל רקע תופעת הפייק ניוז והרדיקליזציה ברשתות החברתיות, ישראל והיהודים מוצאים את עצמם לכאורה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. 

עד כמה זה תלוי בנו? 

צריך לומר, הקשר בין מעשיה של ישראל לבין מה שאנחנו רואים בקמפוסים הוא עקיף בלבד. מדובר יותר בתופעות גלובליות שאין לישראל שליטה עליהם, במאבקים פנימיים נגד הסדר החברתי, ובמאבקים גלובליים נגד הסדר העולמי. כל אלה יצרו טבעת אש אינטלקטואלית מוסרית נגד ישראל והעולם היהודי, שנמצאת בהיזון חוזר עם טבעת האש האיראנית-חמאסית. 

ישראל היא השעיר לעזאזל, וכל ממשלה הייתה חווה התקפות דומות. ועדיין, הממשלה יכולה לאמץ התנהלות חכמה יותר, שגם אם תשפיע רק על עשרה אחוזים בדינמיקה הזו, עדיין תחולל שינוי. 

חשוב מזה - אסור לא להתבלבל. בעולם שבו שארגוני 'זכויות אדם' מריעים לחמאס ומגנים את ישראל על ג'נוסייד מדומיין, הבעייה היא לא בנו. לאנטישמיות פנים רבות, ובסופו של דבר, אנטישמיות היא קודם כל מחלה של אנטישמיים.