נייר מדיניות
אחרי הסימפטיה והאהדה שישראל זכתה לו בעקבות הפוגרום של החמאס, ישראל מוצאת את עצמה בבידוד בין-לאומי ובעימות חריף עם ארה"ב. ארה"ב נמנעה מהטלה של וטו על החלטת מועצת הביטחון הקוראת להפסקת אש בזמן הרמדאן, וסגנית הנשיאה האריס אמרה שלמהלך ישראלי ברפיח עשויות להיות השלכות, והיא כמובן רומזת לאפשרות של הגבלת העברת נשקים וחימוש לישראל.
העימות עם ארה"ב מועצם בשל מספר גורמים שאינם קשורים לישראל, ובהם מערכת הבחירות באמריקה. ארה"ב בצעד שאין בו הרבה תבונה מדינית גם בראי מטרותיה שלה, נתנה פרס לחמאס, שמיהר לברך על הקריאה של מועצת הביטחון להפסקת אש. ועדיין, ישראל יכולה להתנהל בצורה אחרת לגמרי בזירה המדינית-דיפלומטית באופן שישפר דרמטית את מצבה הגאו-אסטרטגי.
יש להחליף דיסקט: המאבק המרכזי כרגע הוא מדיני
החמאס הוכרע כגורם שלטוני ברצועה כשבועיים לאחר הפלישה הקרקעית של צה"ל לרצועה, וכעבור מספר חודשים נוספים גם כצבא טרור (פרט לארבעה גדודים חלשים יחסית ברפיח). המלחמה שצה"ל מנהל בשלב הזה היא נגד ארגון גרילה. מלחמה כזו היא ממושכת וסיזיפית ועלולה לייאש, ואולם התמדה של צה"ל תביא בסופו של דבר ללחימה בעצימות נמוכה במידה כזו שתאפשר התחלה של כינונו של סדר חדש בעזה (בפוסט קרוב נכתוב מהן הסיבות לאופטימיות בהקשר הזה).
התמדה כזו תלויה גם ביכולת של ישראל לייצר מרחב תמרון מדיני למלחמה. הצלחות בזירה המדינית יאפשרו לישראל להגדיל את מרחב התמרון הצבאי שלה, לקרב עסקת חטופים ולעצב את היום שאחרי באופן שיענה על שיקוליה הביטחוניים.
ולכן מניעת בידוד בין-לאומי היא משימה קריטית למדינת ישראל. אף כי יש קריאות בישראל להמשיך במבצע הצבאי ברפיח בכל מחיר, בפועל לישראל יש תלות צבאית בארה"ב, ואיבוד שאריות התמיכה שלה בעת מלחמה עלולות להיות אסוניות, גם לנוכח המלחמה ארוכת הטווח עם איראן.
ישראל כלל לא נמצאת במשחק המדיני. המלחמה דורשת מהלכים מדיניים משלימים מורכבים, ואולם מערך החוץ הישראלי מוחלש. העימות הישיר של רה"מ הישראלי עם הנשיא האמריקאי משמש כמשקולת על צווארה הדיפלומטי של ישראל.
מה ישראל יכולה לעשות כדי לנצח את המלחמה המדינית?
ישראל חייבת להתעשת ולפעול במקביל בכמה מישורים.
1. הצבת יעד מדיני למלחמה
סדר יום ישראלי הוא קריטי כדי להתמודד עם הלחץ הבין-לאומי. ישראל לא ניצלה את גלי האהדה אחרי ה-7 באוקטובר כדי כדי לקדם סדר יום משלה, היא סירבה לרעיון של רשות פלסטינית מחודשת וכעת היא מתמודדת עם אפשרות של הכרה בין-לאומית חד"צ במדינה פלסטינית ועם זובור דיפלומטי אמריקאי.
הניתוח שלנו הוביל אותנו למסקנה שכל סדר יום ישראלי צריך להתבסס על שלושה עקרונות: התנגדות למדינה פלסטינית ריבונית מלאה (full-fledged state), התעקשות על שליטה ביטחונית ברצועת עזה, והעברת השליטה האזרחית שם ליישות פלסטינית.
כפי שכתבנו בפירוט, אתחלתא סבורה שעל ישראל לקדם סדר יום שתכליתו רשות פלסטינית מחודשת כפיתרון של קבע. רשות כזו תיתן מענה לחששות ולאינטרסים של ישראל ותגלם טרייד-אוף: אותם סממני ריבונות של 'המדינה' הפלסטינית שעלולים לאיים על הביטחון הישראלי יוגבלו, ובתמורה, 'המדינה' הפלסטינית תקבל שורה של כוחות וסמכויות בתחומים שעד כה הוגבלו מתוקף הסכמי אוסלו. להסכם הזה תהיה חבילה ביטחונית משלימה שכוללת הקמת קואליציה איזורית בין-לאומית נגד איראן.
2. מניעת משבר הומניטרי צריכה להיות יעד טקטי של המלחמה
ישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע אסון הומניטרי ורעב בעזה. אף כי נשמעו קריאות בישראל לא לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לעזה עד שישוחררו החטופים, בפועל ההצהרות הללו מתבררות כחרב פיפיות, והמצב ההומניטרי בעזה מונע מישראל לממש את יעדי המלחמה.
העדרה של תשתית לחלוקת הסיוע ההומניטרי היא הסיבה המרכזית 'לבוץ ההומניטרי'. ישראל לא הכריזה על יעד מדיני שהיה מאפשר לגזור ממנו את מבנה התשתית ההומניטרית, והיא נכשלה כישלון צפוי מראש לעקוף את הרשות הפלסטינית באמצעות פנייה לאנשי עסקים ולחמולות שינהלו את מערך הסיוע האזרחי.
האמת המרה היא שבניית תשתית הומניטרית בעזה שלא קשורה לחמאס ולא קשורה לאונר"א, משאירה שתי אפשרויות ריאליות בלבד: ניהול ישראלי של חלוקת המזון, או עבודה עם גורמים הקשורים לרשות הפלסטינית. האפשרות הפחות מסוכנת ומסובכת היא עבודה עם הרשות הפלסטינית, למרות מגרעותיה, ולכן קשרי עבודה איתה במסגרת יעד מדיני היא אינטרס ישראלי. (ראו עוד כאן).
3. מחשבה מחדש על התמרון הצבאי ברפיח
בשלב הזה של המלחמה, ברור שפירוק המעוז האחרון של צבא הטרור של חמאס ברפיח יש יותר משמעויות סמליות מאשר אסטרטגיות. מרפיח לא נורים טילים על ישראל למרות השליטה המלאה של גדודים (חלשים יחסית) של החמאס. כניסה לרפיח ופירוק גדודי החמאס שם חשובים סמלית, אולם הם לא יקדמו מאוד את מטרת ישראל למוטט את החמאס.
אף כי יש חשיבות לכניסה לרפיח, המחיר שישראל עלולה לשלם על מהלך כזה, הופך להיות שיקול מרכזי. אל לישראל "לאבד" את ארה"ב בשל סוגיה טקטית ולא אסטרטגית, ולכן עליה לתאם את מאפייני הקרב ברפיח או לשנות את תוכניות המלחמה כליל.
4. תמרון מדיני-דיפלומטי
עד כמה שידוע לנו, לא הוצבו יעדים מדיניים-דיפלומטיים הקשורים למלחמה לגופים השונים שלוקחים חלק במערך החוץ הישראלי. רוב הסוגיות המדיניות החשובות מנוהלות זה עשרות שנים על ידי ראש הממשלה ושליחיו. שיקום מלא של מערך החוץ היא משימה ארוכת טווח. אולם כבר כעת כל משרדי הממשלה שיש להם נגיעה לשירות החוץ, ובראשם משרד החוץ, צריכים לפעול לפי יעדים מדיניים ברורים.
אנחנו מציעים שהיעדים האלה יהיו:
חשיפת האמת לגבי חמאס. ישראל לא הצליחה לשכנע את הקהילה הבין-לאומית שהיא נלחמת בחמאס ולא באוכלוסיה הפלסטינית. בעולם לא מבינים שהחמאס יזם את המשבר ההומניטרי בעזה והוא משתמש בציניות באוכלוסיה האזרחית כמגן אנושי. אחת הבעיות המרכזיות של ההסברה הישראלית היא שהמסרים הישראלים מהדהדים בתיבת תהודה ולא מגיעים לקהלי היעד החשובים.
לחץ דיפלומטי על מצרים לפתוח את שעריה לפליטים. זהו כישלון דיפלומטי ישראלי שחצי שנה לאחר תחילת המלחמה, העולם מקבל את הנראטיב המצרי ומסתכל על בעיית העקורים הפלסטינים כבעייה פוליטית ולא הומניטרית. נדרש תמרון מדיני מורכב ומתואם עם ארה"ב ומדינות אירופה שמייצר לחץ על מצרים לפתוח את גבולה באופן זמני לפליטים הפלסטינים. מהלך כזה היה פותר את החשש מהסתבכות ברפיח ואת ההאשמות המופרכות שישראל מבצעת רצח עם. עד כמה שידוע לנו, לא היה מהלך ישראלי מאורגן ומסודר בנושא הזה (ראו את "שלח את עמם").
פירוק אונר"א. גם פירוק אונר"א מצריך יותר מאשר הצהרות והחרמות ישראליות, וישראל לא מנצלת את הנסיבות של המלחמה כדי לקדם מהלך שיוריד הלכה למעשה את זכות השיבה הפלסטינית מסדר היום המדיני. תוצאה כזו תהווה תבוסה לחמאס (ראו עוד כאן).
מלחמה בעוצמה רכה של החמאס במערב. חלק ניכר מההסלמה בדעת הקהל העולמית נגד ישראל קשור לגורמים תומכי חמאס במערב, שמשמשים בפועל כעורף האסטרטגי של חמאס. התיאום הבין-זרועי בישראל נגד והתיאום עם קהילות יהודיות בפזורה וגופים פרו-ישראליים רופף מדי מכדי לייצר הצלחה. (כתבנו על זה כאן)
5. גיבוש תכנית מגירה חלופית לסיום המלחמה
ישראל נמצאת בבידוד מדיני חריף, ולכן עליה להכין תכנית מגירה למקרה שלא תהיה לה ברירה אלא להפסיק את המלחמה עוד לפני מיטוט שלטון החמאס (ההנחה שלנו שלא תהיה הפסקת המלחמה ללא החזרת החטופים בכל מקרה).
אנו מזכירים כאן שניצחון במלחמה תלוי במגמות שאחריה, ולכן על ישראל לבחון כיצד חלופה אחרת ממקסמת את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה.
פרט להחזרת החטופים, ישראל הייתה רוצה להניע מספר מגמות עם סיום המלחמה: החלשה משמעותית של החמאס בעזה; החלשת העורף האסטרטגי של החמאס במערב; פירוק המנגנונים שמשמרים את אתוס המאבק הפלסטיני; שימור הסכמי אברהם והגעה לנורמליזציה עם סעודיה; השבת המפונים לבתיהם ואת תחושת הביטחון והאמון שלהם; שמירה על לכידות חברתית גם לאחר תום הלחימה.
יעדים אלה יושגו אם בעקבות המלחמה יוקם ציר איזורי אפקטיבי בחסות אמריקאית נגד איראן; הרשות הפלסטינית המחודשת תוקם באופן שייתן מענה לחששות ולאינטרסים של ישראל; אונר"א תפורק; יגובש משטר ביטחוני מעודכן ואפקטיבי בשיתוף פעולה עם מצרים הכולל שליטה ביטחונית במעטפת של עזה.
יישום של הצעות אלה עשוי להוות מכה תודעתית לחמאס ועשויות להיתרגם לקריאת תגר פנימית על שלטון החמאס.
חיסול המאחז האחרון של חמאס בעזה - רפיח - הוא אסטרטגי וחיוני ברמת אינטרס עליון של מדינת ישראל, לא פחות. בלעדי זה אין נצחון וההפסד שלנו מובטח.
נכון שגם תמיכה האמריקנית היא אינטרס אסטרטגי קריטי. אבל האמריקנים לא יפגעו פגיעה אנושה ומתמשכת ביחסים האסטרטגיים איתנו אם ניכנס וננצח את החמאס ברפיח. גם אם הם יחליטו לפגוע בנו, כבר היו דברים מעולם והשמיים לא נפלו.
במלחמת העצמאות האמריקאים ניסו לכפות על בן גוריון דברים, במצב איום ונורא של מדינת ישראל הצעירה, הטילו אמברגו ופגעו בנו - אבל בן גוריון לא נכנע כי הבין את סדר העדיפויות האסטרטגי הנכון.
לגבי חשיפת האמת לגבי חמאס - האמת היא שהפלסטנים בחרו חמאס, בניהם מהווים לוחמי חמאס והעורף שלו, בתיהם מאכסנים אמל"ח של חמאס…