קץ הסדר הישן: דוקטרינת טראמפ, השינויים האזוריים וישראל

עולה האמריקאית הדרמטית בוונצואלה לא הייתה רק הפגנת כוח מרשימה, אלא סימנה את קבורתו הסופית של הסדר העולמי שהכרנו מאז 1945 ואת עלייתה של אסטרטגיה אמריקאית חדשה. בריאיון שקיים מייסד 'אתחלתא', ערן שישון, בתוכניתו של דניאל סימן, "להתעורר בצד ימין" ברדיו גלי ישראל, הוא ניתח את הטלטלה הגיאופוליטית הזו ואת השלכותיה על מדינת ישראל. להלן העיקריים מן הריאיון, בנוסף לכמה תובנות מסוף השבוע:

קריסת מוסדות העבר

המערכת הגלובלית שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה נשענה על שני וקטורים שהפכו ללא רלוונטיים, במיוחד מאז סיום המלחמה הקרה: סדר עולמי שנשען על מוסדות בינלאומיים, ובראשם האו״ם; והמלחמה הקרה שיצרה מאזן כוחות דו־קוטבי. ישראל היא הקורבן האולטימטיבי של אזלת היד של המוסדות הבין-לאומים, שכן היא הפכה מטרה מרכזית להטייה הפוליטית והאידיאולוגית שהשתלטו על מוסדות אלה. ארה״ב תחת טראמפ החליטה להפסיק להיות המממנת של סדר עולמי אותה היא תופסת כ״כושל,״ ולנטוש את תפקיד השוטר העולמי שמפזר משאבים ללא תמורה.

דוקטרינת טראמפ 2025: מקפריזה לאסטרטגיה

אם בקדנציה הראשונה של טראמפ ובתחילת הקדנציה הנוכחית נתפסה מדיניות החוץ האמריקאית לעיתים כאוסף של ״דילים״ של קח־ותן המבוססים על כריזמה אישית, הרי שמסמך ״אסטרטגיית הביטחון הלאומי 2025״ שפורסם בנובמבר 2025 הופך אותה לדוקטרינה סדורה. לב הדוקטרינה הוא החזרת ״דוקטרינת מונרו״: ארה״ב מגדירה מחדש את אזורי ההשפעה שלה, שבהם היא הוכיחה נכונות להפעיל כוח נקודתי ועוצמתי כדי לקדם את האינטרסים שלה.

עולם של ״חצרות אחוריות״

הסדר החדש מייצר ״יציבות בין־גושית״, בכך שהוא קובע כללי משחק חדשים שמפחיתים את הסיכון למלחמת עולם בין סין לארה״ב, אך בעת ובעונה אחת עשוי להעלות את הסבירות למלחמות אזוריות. על פי תפיסה זו, לכל מעצמה ניתנת לגיטימציה ״לסדר את החצר האחורית שלה״. אלו חדשות רעות מאוד לטייוואן, שעלולה לגלות שארה״ב תסייע לה לוגיסטית ואף תמכור לה נשק, אך לא תצא למלחמה כדי להגן עליה.

אזורי השפעה אליבא ד'טראמפ

השינוי הדרמטי ביותר נוגע לתיחום אזורי ההשפעה. דוקטרינת מונרו ראתה את מרחב ההשפעה האמריקני כהמיספרה המערבית, שכללה בתוכה בעיקר את יבשת אמריקה ואירופה. הפעולה בוונצואלה מראה את החזרה לחתירה להשפעה אקסקלוסיבית ביבשת אמריקה. בה בעת, ממשל טראמפ רואה באירופה ״אזור כושל״ ומושך את השקעותיו ממנה. המזרח התיכון, לעומת זאת, נתפס כזירת תחרות קריטית מול סין ורוסיה, במיוחד בשל חשיבותו האסטרטגית לתשתיות ה־AI והאנרגיה.

לפי מסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי, היותה של ארה״ב יצואנית אנרגיה מאפשר לה לצמצם את מעורבותה ב״מלחמות נצח״ ובבניית אומות במזרח התיכון. תחת זאת, ארה״ב מתמקדת בבניית שותפויות כלכליות הכוללות השקעות בבינה מלאכותית, אנרגיה גרעינית ותעשיות ביטחוניות. המסמך מציין שארה״ב מחויבת למנוע מגורם עוין להשתלט על האזור, על עתודות האנרגיה שלו ועל נתיבי השיט האסטרטגיים. למרות שניתן לקבל מן המסמך את הרושם שחשיבותו של המזרח התיכון יורדת, התנהלות ממשל טראמפ מגלה ש״דוקטרינת מונרו החדשה״ מייחסת לו חשיבות גבוהה. ואכן, המזרח התיכון הוא אזור שארה״ב הייתה ועודנה מוכנה להפעיל בו כוח, כולל מול איראן. תקיפה צפויה של ארה"ב נגד איראן לנוכח המהומות שם, עשויה להכניס את ישראל שוב למקלטים.

״דוקטרינת מונרו״, גרסת המזרח התיכון

המדיניות האמריקאית מובילה לשינויים דרמטיים במאזן הכוחות האזורי. כבר במאי, בזמן ביקורו של טראמפ בקטאר ובסעודיה, כתבנו על התמוססות היריבות על ההגמוניה האזורית בין הציר האסלאמיסטי בהובלת קטאר וטורקיה לבין ציר המדינות הפרו־מערביות בהובלת סעודיה ואיחוד האמירויות (לינק למאמרנו). כעת נראה שהתיאום הסעודי־טורקי סביב סוריה מתהדק ואילו הציר הסעודי־אמירתי מתפרק, כפי שניתן היה לראות בהפצצה הסעודית את משלוחי הנשק ששלחה איחוד האמירויות לתימן. גם הפניית העורף המבורכת של טורקיה וקטאר לחמאס שאילצה אותו להגיע להפסקת אש הם מסממני השינוי האיזורי. אפשר שסעודיה וטורקיה מחלקות ביניהן אזורי השפעה (״דוקטרינת מונרו״ אזורית), והן המרוויחות הגדולות מהיחלשות הציר הפרו־איראני. זמן קצר לפני שליחת מייל זה התפרסמה ידיעה בבלומברג על הצטרפות אפשרית של טורקיה להסכם הביטחוני של סעודיה ופקיסטאן.

הזווית הישראלית: הזדמנות וסיכון

המסמך האמריקאי מציין שהבטחת ביטחונה של ישראל היא אינטרס־ליבה אמריקאי מובהק. נשיא אוהד והפגנת עוצמה מול איראן היא בשורה ביטחונית מצוינת, ואין ספק שהשינוי האמריקאי מיטיב עם ישראל בטווח הקצר — אך ענני סערה כבר נראים באופק הביטחון הלאומי הישראלי.

מדיניות הקח־ותן של הממשל עלולה להציב בפני ישראל אתגרים עתידיים לא פשוטים, במיוחד מול שחקנים כמו קטאר, סעודיה וטורקיה. בעוד שפעולות ישראל להקרסת הסדר האזורי ״הישן״ בעל הדומיננטיות האיראנית היו קריטיות, הן הרבה פחות חשובות להיווצרות הסדר האזורי החדש. בזמן ששלוש המדינות מחזקות את יחסיהן עם ארה״ב, חשיבותה של ישראל כמסדרון אל מסילות לבו של היושב בבית הלבן פוחתת. אין פלא שסעודיה חזרה להתנות כעת את הנורמליזציה עם ישראל במחיר מדיני בזירה הפלסטינית — תנאי שהייתה מוכנה לוותר עליו ערב ה־7 באוקטובר.

גם התפיסה של ישראל בעיניים אמריקאיות משתנה. סביר להניח שהצהרתו של נתניהו בריאיון השבוע ל״אקונומיסט״ על צמצום הדרגתי של הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל בעשור הקרוב אינה פרי יוזמה ישראלית, ויש לה השלכות דרמטיות על הביטחון הלאומי הישראלי.

התנהלותה של ישראל במרחב כמעצמה אזורית, ששיאה בהכרה בסומלילנד, וכנראה לקראת הקמת בסיס סמוך למיצרי באב־אל־מנדב, מלמדת על שינוי בגישה הישראלית. הברית של ישראל עם איחוד האמירויות היא מעצב אזורי חשוב, כמו גם הסיוע לגורמים תת־מדינתיים ובראשם הדרוזים והכורדים בסוריה. ואולם כדי לשמור על מעמדה כנכס אסטרטגי לארה״ב, כזו שמקדמת אינטרסים אמריקאיים קשיחים שאינם תלויים בזהות הנשיא או המפלגה הנמצאת בשלטון, ישראל חייבת לשאוף לשחק תפקיד משמעותי יותר בסדר האזורי החדש.

במילים אחרות, בעוד שמדינות באזור שיחרו עד כה לפיתחה של ישראל (כמו במקרה של הסכמי אברהם) כדי להגיע לוושינגטון; כעת ישראל צריכה להשתלב באזור כדי להבטיח שהדלת של וושינגטון תישאר פתוחה.