top of page

שלח את עמם

צריך לומר מה שלא נאמר מספיק: הקהילה הבין-לאומית, מצרים וכמובן חמאס, כולאים 2 מיליון פלסטינים בתוך אזור מלחמה מסוכן ולא מאפשרים להם לעזוב איזור אסון שאין בו כמעט תשתיות. בעוד שמיליוני פליטים אוקראינים הציפו את מדינות אירופה אחרי פלישת רוסיה, ספורים הפלסטינים שזכו לעבור את הגבול למצרים. חמאס לא מעוניין שהפלסטינים יעזבו כי הוא מעוניין במשבר הומניטרי, ומצרים חוששת שהפליטים שיגיעו אליה לא יחזרו לעולם לעזה, ולכן היא רק מעבה את גבולה. והקהילה הבין-לאומית? היא מתייחסת לבעייה הזו כבעייה פוליטית. 


תמונות הסבל של האוכלוסייה הפלסטינית מתבוססת בבוץ העזתי, ולא כמטאפורה, חורכות את הלב. מראות הצעדות האדירות של זקנים, נשים וטף על מטלטליהן ממקום למקום מייסרות. כך חשים גם ישראלים רבים שברור להם שהיה זה חמאס שיזם את המציאות הזו, וגם כשידוע שהאהדה אליו ברחוב הפלסטיני עדיין גבוהה מאוד.


חמאס הוא צבא טרור עם סמכויות ריבוניות, וללא תפיסה עצמית של אחריות כלפי נתיניו. חמאס תיכנן לפרטי פרטים את פוגרום ה-7 באוקטובר וידע שהיא תביא לפלישה ישראלית ולנפגעים פלסטינים רבים. חמאס מקווה שהמשבר ההומניטרי שיזם יהפוך להיות הפלטפורמה שלו לניצחון במלחמה. אחד מבכירי חמאס הצהיר קבל עם ועדה, שבתפיסת חמאס האחריות להגן על האוכלוסיה בעזה היא של האו"ם והאחריות לספק לה שירותים היא של ישראל. בכיר אחר אמר שחמאס זקוק לדם של הנשים, הילדים והקשישים של עזה כדי "להעיר את המצב". בזמן המלחמה הגישה הזו מתבטאת גם בכך שאנשי חמאס גונבים את הסיוע ההומניטרי והדלק לטובת לוחמיהם שלהם.


חמאס בנה מערך מסועף של תשתית טרור בקרב אוכלוסייה אזרחית שלא מאפשר את הלחימה נגדו ללא פגיעה קשה ונרחבת באוכלוסייה. בגלל מה שאני מכנה גזענות של "ציפיות נמוכות" כלפי הפלסטינים, האצבע המאשימה של הקהילה הבין-לאומית מופנית רק כלפי ישראל. חמאס שהפך בפועל את דרום אפריקה לפרוקסי שלו, ניצל את המציאות הזו בהאג והשיג כמעט את כל מה שקיווה לו שם.


Pyramid

 אבל מדוע אין דרישה של הקהילה הבין-לאומית, של האו"ם, של ארה"ב ושל אירופה ממצרים לפתוח את גבולה לנוכח המשבר ההומניטרי המתפתח? הקהילה הבין-לאומית מסתכלת על בעיית העקורים כבעייה פוליטית ולא כבעייה הומניטרית. מצד אחד, הקהילה הבין-לאומית מנהלת בהאג משפט שדה לישראל על רצח עם במלחמה שהיא לא פתחה בה. . מצד שני הקהילה הבין-לאומית לא עושה את הדבר הכי הומני ומתבקש עבור הפלסטינים: לדרוש ממצרים לקלוט פליטים באופן זמני. כמובן שהפינוי הזה יהיה על בסיס וולונטרי בלבד, ומי שיבחר להישאר בעזה יידע שהיכולת לספק שירותים מוגבלת מאוד בגלל הלחימה. אם מצרים תעמוד בסירובה, למרות הקושי הלוגיסטי, אפשר לעשות זאת דרך מדינות אחרות. התפקיד של הקהילה הבין לאומית הוא קריטי משום שהיא יכולה לתת ערבויות אמינות בעיני המצרים לחזרתם של הפלסטינים לעזה עם ייצוב המצב.

 

ופה אנחנו מגיעים לישראל. 'כנס הטרנספר' השבוע (אליו התייחסנו בפוסט אתמול) שבו השתתפו שרים ממפלגת השלטון, כמו גם אמירות אחרות חסרות אחריות של פוליטיקאים ישראלים בנוגע לעתיד עזה, תורמות תרומה מכרעת לכך שהקהילה הבין-לאומית מסתכלת על העקורים הפלסטינים כבעיה פוליטית ולא כבעיה הומינטרית.  

 

לישראל נדרשת כרגע מנהיגות שתוביל מהלך הומניטרי שיציל חיי אדם וגם יקל על המאמץ הצבאי. ישראל נלחמת מלחמה קיומיות ולא יכולה להפסיק את הלחימה, אבל היא יכולה בתגובה להאג לקרוא לקהילה הבין-לאומית לסייע לה לפתור את הבעייה ההומניטרית בעזה גם אם אין נושאת באחריות לכך. במקום להיכנע למניפולציות של חמאס בהאג, הקהילה הבין-לאומית יכולה לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי אמיתי. 

Comentários


bottom of page