חוסן לאומי בימי קיטוב

זה הוא תקציר המנהלים של נייר המדיניות החדש של אתחלתא/Astarta, חוסן לאומי בימי קיטוב: מצפן ומערכת הפעלה לברית הציונית. בשבועות האחרונים הופץ נייר המדיניות לבכירים בממשל הישראלי, לפוליטיקאים ולמנהיגי החברה האזרחית, והוא ישמש כמסגרת התפיסתית לעבודתנו בתחום החוסן הלאומי.

אנו מזמינים אתכם לקרוא את נייר המדיניות המלא.

על קצה המזלג

המסמך מתמקד בממד מסוים של חוסן לאומי: נכונותם המתמשכת של ישראלים, כפרטים וכקהילות, לשאת בנטל, להתאמץ, להילחם ולהקריב למען מדינת ישראל. נכונות זו אינה יכולה להישען על חקיקה בלבד; היא מחייבת תחושת בעלות ושייכות למדינה, סולידריות חברתית, ואמונה שהמדינה מבטאת את עולמם הערכי של אזרחיה.

אין אפשרות בת־קיימא של הכרעה וניסיון של מי מהצדדים להכניע את משנהו יוביל לקריסה משותפת. במערכת כזאת מי שמבקש "לנצח", סופו שימצא את עצמו עומד על הריסות הבית. הברירה הניצבת לפתחה של ישראל אינה בין ימין לשמאל, אלא בין התעוררות מפוכחת לבין התפרקות מוחלטת בשל פוליטיקת הזהויות והקיטוב.

עם זאת, מסמך זה אינו מנסה לשווק 'ממשלות ריפוי' עקרות, אחדות קוסמטית, המבוססת על טיוח מחלוקות או חיפוש אחר קונצנזוס חסר כיסוי; התיקון המוצע כאן מצריך הנהגה פורצת דרך שמעזה להציב מחיר לבדלנות ונחושה ליצור כללי משחק חדשים, והוא דורש בגרות לאומית המכירה במציאות המורכבת.

מהו האתגר?

ישראל היא קורבן של פוליטיקת זהויות. הקיטוב הפך את המושגים 'ימין' ו'שמאל' למזוהים עם חבילות זהות רגשיות שסותרות זו את זו, ומעמידות שמרנות ויהודיות מול ליברליות ודמוקרטיה. 'כור ההיתוך' הממלכתי המפא"יניקי, שנועד לייצר טיפוס ישראלי חדש, נתפס בעיני רבים ככלי לשמירת ההגמוניה החילונית־ליברלית על חשבון מסורות ומנהגים, כזה המקדש פרוצדורה משפטית וטכנוקרטית על פני רגש ומסורת. בעיני רבים מערכת המשפט אינה 'שומר סף' ניטרלי, אלא זרוע ביצועית של השבט הממלכתי־ליברלי, המבקש לעצב את המרחב הציבורי בצלמו ובדמותו.

תפיסה זו האיצה בשנים האחרונות את היווצרותה של ברית המורכבת מקבוצות שונות נגד הסדר הקיים, והיא הפכה את המרחב הציבורי לזירת התגוששות כרונית בין־מגזרית. הציונות הדתית, אף שהיא נמצאת בחזית הנשיאה בנטל, קשרה קשר גורדי דווקא עם החרדים, אשר נאמנותם היא ל'דעת תורה' ולא לחוזה האזרחי. ניסיונותיה של הממשלה לחולל 'רפורמה'/'מהפכה משפטית' פגעו בכל העצבים החשופים של החברה הישראלית. המאבק על הסדר הקיים הפך מוויכוח אידיאולוגי לקיטוב רגשי ותודעתי עמוק, שמערער את הסדר הציבורי ואת שלטון החוק ומאיים להפוך את "הסיפור הישראלי" לחלול.

כך, המסגרת האידאית של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית נקלעה לתנועת מלקחיים — חלקים בימין התרחקו מערכים הנמצאים בליבת הדמוקרטיה הליברלית, וחלקים בשמאל פיתחו ניכור כלפי שורשיהם היהודיים. הדינמיקה הזו מרוקנת למעשה את המרכז הממלכתי ומכלה את מרחב ההסכמה המשותף.

ה־7 באוקטובר חשף את קריסת ברית הגורל, כאשר הסירוב של החרדים לנשיאה בנטל ברגע מבחן קיומי — ובשעה שהם יושבים בממשלה — ביטא בגידה בחוזה הבסיסי של הקולקטיב הישראלי.

ואם אין די באלה, במהלך העבודה הגענו למספר מסקנות שהופכות את הפלונטר למסובך עוד יותר:

1. אין ספק שהשינוי הדרוש לישראל הוא רדיקלי, אולם כל ממשלה עלולה להתגלות כחלשה מדי — כחסרת יכולת להוביל שינוי זה, בהנחה שתהיה מעוניינת בכך.

2. בניסיון לכונן חוקה טמונה סכנה, משום שהוא עלול להוביל את ישראל לרגע מדומיין של אמת, בשעה שאין לה בשלות לצלוח אותו. הכישלון הכמעט ודאי של המהלך עלול לאותת שהניסוי הישראלי נכשל.

3. השינוי הנדרש מחייב תמהיל בין מנהיגות אמיצה לבין מאמץ כן לגבש הסכמות רחבות — אולם אסור שהסכמות כאלה יהפכו להיות התכלית, משום שהן לא יובילו לשינוי יסודי ויהוו מתכון לשיתוק רעיוני.

החזון שלנו

החזון שאנו מקדמים מורכב משלושה נדבכים:

נדבך א': ברית ציונית של הציבור המשרת: בניית כוח ותשתית לממלכתיות חדשה

הברית הציונית היא רעיון פוליטי־חברתי של קואליציה רחבה של כוחות ציוניים — יהודית, דמוקרטית וליברלית — שמבקשת לשבור את חלוקת הגושים המסורתית ולכונן שותפות ציונית חדשה סביב זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומדינה מודרנית וליברלית.

ליבה הוא שוויון מהותי בנשיאה בנטל, אך תוך הרחבת ההגדרה של "הציבור המשרת": כל מי שנושא בעול קיומה של המדינה דרך הגנה ושירות, השתתפות יצרנית במשק או גילויי אזרחותיות.

הביטוי הפוליטי של הברית: גוש 'ניאו־ממלכתי' בכנסת, חוצה קואליציה־אופוזיציה. מפלגות ציוניות יראו את עצמן מחויבות להטלת וטו מוסרי ומעשי על סחטנות מגזרית וחקיקה שבטית.

גוש כזה יכרוך מתן משאבי מדינה שמעבר לזכויות יסוד במידת ההשתלבות בנטל, בהחזרת המונופול על החוק לידי המדינה ובחיזוק מוסדות ממלכתיים, תוך מחויבות להבטחת ייצוגיות לכלל הקבוצות במדינה. הגוש יבטא פוליטיקה של מנהיגות, ברמת הסיעות או חברי הכנסת, המוכנה להציב מחיר לבדלנות ולפריבילגיות שאינן מלוות באחריות.

הביטוי החברתי של הברית הציונית הוא יצירת אתוס חדש של אזרחותיות: שפה משותפת של אחריות לאומית וגילויי אזרחות טובה, המסוגלת לגשר בין קבוצות שונות באמצעות בניית קומה רעיונית משותפת מעליהן. זהו מעין כור היתוך וולונטרי ועדכני, שאינו מבקש לשכפל את ההגמוניה הישנה או לדרוש אחידות תרבותית, אלא לבסס נאמנות מעשית ורגשית למפעל הציוני המשותף.

נדבך ב': הכללת כל המיעוטים והקבוצות באמצעות שותפות פונקציונלית והעצמת מנהיגות מקומית

על הברית הציונית לפתוח דלת כניסה גם לקבוצות שאינן ציוניות, ככל שהן מוכנות לקבל את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. כדי לקדם ישראל 'מכלילת כל אזרחיה', אנו מציעים מספר מסגרות חשיבה:

הבחנה בין שוויון אזרחי לפריבילגיות קהילתיות: שוויון אזרחי מוענק לכולם ללא תנאי, ואילו פריבילגיות קהילתיות מותנות בנשיאה בנטל. המדינה צריכה לספק זכויות יסוד מלאות ללא התניה לכל אזרח, ובה בעת ליצור קישור ברור בין פריבילגיות קהילתיות לבין מידת ההשתלבות, התרומה והאחריות של חבריהן.

הכלל המנחה הוא 'יד דוחה ויד מקרבת': הצבת גבולות ברורים לסחטנות מגזרית ולפריבילגיות ללא אחריות, לצד פתיחת מסלולי השתלבות לכל קהילה.

העצמת מנהיגות מקומית, גם ללא ביזור סמכויות: במקום שכל מחלוקת על דת, חינוך או תשתיות תהפוך למשבר לאומי בירושלים, יש לאפשר לרשויות, לקהילות ולאזורים לנהל חלק גדול יותר מחייהם בהתאם לשונות הדמוגרפית של תושביהם.

אולם מאחר שהניסיונות לקדם חקיקה לביזור סמכויות לא צלחו, וספק אם ניתן לקדמם, יש לפתח כלים מעשיים להעצמת מנהיגות מקומית הנשענים על מה שאנו מכנים 'עוצמה מקומית רכה', שלה מספר נדבכים:

עוצמה שנשענת על סמכויות סמי־פורמליות, לא בהכרח על חקיקה של הכנסת: דוגמה לסמכויות לא־פורמליות כאלה הן נהלים מקומיים, סמכות שיורית, חוקי עזר עירוניים, נורמות, ובעיקר מעורבות של יהדות התפוצות. כך למשל, יהדות התפוצות מסוגלת לשמש כמתווך ניטרלי בין קבוצות שונות, ולקהילות מהתפוצות משאבים קיימים שכבר מוזרמים ישירות לרשויות המקומיות ולאשכולות האזוריים המקדמים, בפועל, מודלים של "אזרחותיות" ונשיאה משותפת בנטל. אנו באתחלתא מפתחים בימים אלה מודל בנושא זה, ונציג אותו בקרוב.

בינה מלאכותית כזרז לגיבוש החוסן הלאומי: הבינה המלאכותית עשויה להפוך לכלי שמרחיב הזדמנויות, משפר הכשרות, מאפשר מדידת אמון ושייכות, מזהה מוקדי קיטוב ומשמש כלי לתכנון מדיניות מכלילה. ההיערכות לעידן ה־AI אינה סוגיה טכנולוגית גרידא, אלא חלק בלתי נפרד ממדיניות החוסן, הלכידות והברית הציונית.

תפיסתית ומעשית, יש לסלול דרך ייחודית למעגלי האחריות לכל שבט. כך למשל:

• לחרדים - מסלול של חרדיות ממלכתית הנושאת באחריות אזרחית דרך עבודה, לימודי ליבה ושירות מותאם.

• לערבים אזרחי ישראל - הזמנה לשותפות בבניין המדינה כאזרחים שווי זכויות וחובות: השתלבות במוקדי קבלת החלטות, בתעסוקה, בשירות אזרחי ובמנהיגות מקומית וארצית. כל זאת ללא דרישה להזדהות ציונית והכרזות נאמנות, אך תוך ציפייה להתנערות מאויבי ישראל ומהאסלאם הקיצוני.

• לציונות הדתית - חיזוק המגמה הרואה בשירות, באחדות העם ובשמירה על החוק והדמוקרטיה חלק בלתי נפרד ממחויבותה הדתית והלאומית.

• לציבור הממלכתי־ליברלי - הגנה על ייחודו של החינוך הממלכתי, חיזוק הפלורליזם היהודי ובנייה מחדש של אתוס שירות וקהילה שאינו מסתכם במחאה או בהגנה על אורח החיים של הפרט.

• 
  

נדבך ג': מרחב ציבורי שוחר יהדות ועמיות

הברית הציונית מחייבת חיבור מחודש, רגשי ותודעתי, של החברה הישראלית לשורשיה היהודיים וליהדות התפוצות. שלילת הגולה בראשית ימי המדינה, לצד הפקדת 'מפתחות היהדות' בידי הרבנות והממסד האורתודוקסי, יצרו ניכור עמוק של ישראלים רבים כלפי יהדותם שלהם, והפכו את ישראל בפועל ממדינת הלאום של העם היהודי כולו למדינה שתכליתה לשרת את אזרחיה בלבד. כך נשחק ממד הייעוד המשותף, ונחלש אחד ממקורות החוסן המרכזיים של החברה הישראלית.

בישראל דווקא מתרחשת תחייה יהודית־תרבותית חיה, יצירתית ועמוקה — במוזיקה, בספרות, באמנות הפלסטית, בתיאטרון, במחול, בקולנוע ובספורט — אך היא מתקיימת מחוץ למרחב הממסדי. החיבור בין דת ומדינה כיום הופך את היהדות בעיני רבים למזוהה עם רגולציה וכפייה. ניסיונות לחזק את הרכיב היהודי במרחב הציבורי מתויגים כמעט מיד כ'הדתה' ואינם מצליחים להפוך למשאב מלכד של זהות, אחריות וערבות הדדית.

התגובה הפרנואידית של חלק מהציבור בהקשר הזה אינה אומרת בהכרח 'שלא רודפים אחריו', שכן פעמים רבות לתכנים שמקדמת המדינה יש גוון אורתודוקסי שמרני, ריאקציונרי ופוליטי. כל אלה תורמים להחמצת ההזדמנות שבתחייה המחודשת של התרבות היהודית להידוק הלכידות, לחיבור מחדש של הישראלים לתרבות היהודית הרחבה ולתחושת אחריותם לכלל העם היהודי.

התיקון הנדרש הוא יותר יהדות — פחות כפייה (ראו מסמך 'ריסטארט ליהדות' המצוין במקורות למסמך זה): אחריות מדינתית פעילה לטיפוח תרבות, שפה, מעגל שנה, מורשת ועמיות יהודית, לצד פירוק המונופול האורתודוקסי־מדינתי על שירותי הדת ופתיחת ריבוי מסלולים תחת רגולציה אחידה.

המטרה אינה להחליש את היהדות במרחב הציבורי, אלא לשחרר אותה מן הזיהוי עם כפייה ומנגנונים מגזריים ולהפוך אותה מחדש לנכס תרבותי־לאומי משותף לחילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים ויהודי התפוצות.

לשם כך נדרשת גם 'רפורמה יהודית' עמוקה במערכת החינוך. על החינוך הממלכתי לבנות זהות יהודית רב־ממדית ופלורליסטית, הכוללת היכרות משמעותית עם מורשת ישראל ועם קורות יהדות התפוצות. מטרת המהלך היא לרפא את הניכור של חלקים בציבור כלפי מקורותיהם התרבותיים וליצור תחושת שייכות מחודשת לעם היהודי הרחב — לא רק למדינה.

לבסוף, יש להעניק משמעות מעשית חדשה למעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו. יש לייצר מרחב ציבורי שוחר עמיות, שבו הקשר ליהדות התפוצות אינו נספח טקסי או דיפלומטי, אלא רכיב יומיומי בזהות, בתרבות, במדיניות ובחוסן הלאומי.

הפיל שבחדר: הסכסוך עם הפלסטינים

הסוגיה הפלסטינית הפכה ממחלוקת מדינית למכונת קיטוב פנימית, המעצבת את גבולות השייכות והלגיטימיות בחברה הישראלית. בקצה אחד עומדת גישה המבקשת סיפוח, דהיינו חפיפה מלאה בין הריבונות המשפטית של ישראל לריבונות המעשית שלה בכל המרחב שבין הים לירדן. בקצה השני עומדת גישה המבקשת סיום מלא של השליטה הישראלית בפלסטינים.

בין שני הקטבים פועלים ארבעה הגיונות מרכזיים:

• היגיון פרגמטי־ביטחוני, החושש שכל נסיגה תייצר בסיס טרור נוסף, אשר לרוב מזוהה עם הימין. לאחר ה־7 באוקטובר נראה שתפיסה זו הפכה לרווחת מאוד בחלקים רחבים של הקשת הפוליטית.

• היגיון פרגמטי־מדיני, הרואה בהמשך השליטה איום על הלגיטימציה, המוסר והדמוגרפיה של ישראל, אשר לרוב מזוהה עם השמאל.

• היגיון אידיאולוגי מימין, השואף להחלת ריבונות בכל חלקי ארץ ישראל כנחלת האבות של העם היהודי.

• היגיון אידיאולוגי משמאל, המדגיש את זכויות הפלסטינים לחירות ולהגדרה עצמית.

הפער בין הריבונות המעשית של ישראל לשטח שעליו היא מחילה את ריבונותה המשפטית משמש 'מכונת שיקוף' לנזקי השבטיות הישראלית. ישראל מפעילה שליטה ביטחונית, כלכלית ואזרחית בפועל על המרחב שבין הים לירדן, אך מחילה את ריבונותה המשפטית רק על 'ישראל גופא' בגבולות 67'.

הפער בין הריבונות המעשית למשפטית חושף מציאויות מקבילות, שבהן לכל שבט תפיסה שונה בתכלית לגבי סוגיות יסוד: מהות מסגרת הנאמנות, התפיסה העצמית של תרומת המגזר לטובת הכלל, תפקיד המדינה והיחס הבסיסי אליה. שונות זו אינה מתכנסת לכדי סיפור לאומי משותף, אלא מייצרת קקופוניה של נרטיבים סותרים.

התוצאה היא שישראל מנהלת את הסכסוך המרכזי לקיומה באמצעות תגובות טקטיות, ניהול סיכונים ומניעת הסלמה, אך ללא חזון מוסכם, שפה ציבורית משותפת או הכרעה לאומית רחבה. ואקום זה מייצר "כאוס סמכויות": אזור דמדומים שלטוני, שבו סמכויות ואחריות אינן חופפות, האכיפה חלקית ובררנית, ולכן גם ההתערבות המשפטית היא תכופה ומחליפה למעשה מדיניות סדורה. כך נשחק האמון במוסדות המדינה, והמרחב הציבורי הופך לזירת פעולה של קבוצות אידיאולוגיות מן הקצוות.

מסמך זה אינו מסנגר על פתרון מסוים, אך ברור לנו שכל פתרון חייב לשמר את שני יסודות הציונות: הרכיב היהודי־לאומי והרכיב הדמוקרטי־ליברלי.

לכן נדרשת גישה ציונית־ריבונית צופת עתיד: ניהול הסוגיה באופן שישמר לדור הבא מרחב תמרון, שיפחית סיכונים ביטחוניים, שיצמצם שחיקה מוסרית, שיאפשר התמודדות עם ביקורת בין־לאומית ודה־לגיטימציה, ויבסס חפיפה גדולה יותר בין סמכות לאחריות — תוך מיגור עבריינות אידיאולוגית ואכיפה שוויונית של חוק המדינה.