מודל מנסור עבאס: טוב יותר מהמודל החרדי

מנהיג רע"מ, מנסור עבאס, הסכים לאיחוד המפלגות הערביות בתנאי שכל מפלגה תוכל לפעול באופן עצמאי לאחר הבחירות, מה שיאפשר לו פוטנציאלית להצטרף לקואליציה בנפרד. סוגיית רע"מ היא נייר לקמוס ליכולתה של ישראל להכיל שותפות אזרחית עם המיעוט הערבי. הקשר האידאולוגי ל"אחים המוסלמים" נותר משקולת כבדה, ותחקירים העלו סימני שאלה מטרידים לגבי הקשר של עמותה המקושרת לרע"מ עם גורמים המזוהים עם חמאס. החשדנות אחרי ה-7 באוקטובר היא בריאה ומוצדקת, ואולם אסור שתהפוך לשלילה אוטומטית של קבוצות שמסכימות לשחק לפי כללי המשחק הציוניים.

מי שסלל את הדרך ללגיטימציה של עבאס היה דווקא נתניהו, שבחיזוריו אחרי קולות רע"מ שבר את הטאבו הימני ארוך השנים על שיתוף פעולה עם התנועה האסלאמית.  ממשיכיו ב"ממשלת השינוי" כבר הפכו זאת לתקדים היסטורי: רע"מ הצביעה בעד תקציבי המדינה והביטחון, בתקופה שבה הליכוד התנגד מהאופוזיציה, ואף נשארה בקואליציה בזמן מבצע צבאי בעזה. עבאס הגדיר עצמו כ"ערבי מוסלמי גאה ואזרח ישראלי", ובכך סימן כיוון של השפעה מתוך שותפות, ולא מחאה מבחוץ.

ההוכחה הטובה ביותר לשינוי שמוביל עבאס היא בביקורת הפלסטינית. אש"ף, הרשות הפלסטינית, ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, חד"ש, בל"ד ותע"ל – כולם תופסים את עבאס כמי שהפנה את גבו ללאומיות הפלסטינית. ללא ספק, היריב המר ביותר של עבאס הוא חמאס, אשר מנהיגיו תוקפים את עבאס ורע״מ בשפה שממסגרת אותם כבוגדים וכמשת"פים.

ואולם מערכת הבחירות 2026 החזירה את עבאס לעמדת “המוקצה”. גם כאשר הודיע כי רע״מ תיפרד ממועצת השורא ותקים מוסדות עצמאיים, עבאס זכה לכתף קרה. כך, ליברמן טען שזה לא מעניין, גנץ הצהיר שישראל לא תהיה תלויה באף מפלגה ערבית "לא ליד ולא בערך", ובנט שולל נחרצות אפשרות לשותפות עם המפלגות הערביות.

מנסור עבאס אינו מציע מהפכה ליברלית ולכן אינו בכיס של האופוזיציה, אלא הוא מציע לשכלל את המודל החרדי: מעבר ממאבק אידיאולוגי על דמות המדינה לגישה סקטוריאלית-פרגמטית. הציבור החרדי בנה חומות גבוהות כדי להגן על זהותו אך השכיל להפוך לשחקן מרכזי בחלוקת המשאבים – מודל שהפך ללא בריא עבור ישראל משום שהוא מקדש בדלנות ופטור מהנטל. עבאס מציע עסקה הפוכה: במקום כסף תמורת התבדלות, הוא מבקש תקציבים תמורת השתלבות. הוא מבין שכדי שהמודל יעבוד, על המדינה להסכים לקבל 'אזרחות ללא ציונות' – בדיוק כפי שהיא נוהגת מול החרדים – אך בתנאי שהשותפות תתבסס על אחריות אזרחית ונטל משותף ולא על פריבילגיות. כאשר אזרח מושיט יד ואומר 'אני חלק מהמדינה', והמדינה מסרבת ללחוץ אותה רק משום שהוא אינו ציוני, היא מחמיצה הזדמנות להפוך את המודל הסקטוריאלי מנטל על החברה למנוע של צמיחה ושותפות.

יש להשתחרר מהדחף לפסילה קטגורית של החברה הערבית וללמוד 'לקבל כן' מאלו המוכנים לפעול בתוך כללי המשחק הציוניים. יש לאמץ תפיסה מפוכחת המבחינה בין אימוץ הציונות לבין קבלה של המסגרת המדינתית. כדי להחליש את מגמות הבדלנות, על המדינה להבטיח שהנתיב הפרגמטי יהיה המסלול המשתלם והמתוגמל ביותר; רק כך תהפוך ההשתלבות לאלטרנטיבה מושכת שתחזק את החוסן הלאומי. זוהי המהות של שותפות אזרחית פונקציונלית.

יתכן שהחשדנות כלפי עבאס מוצדקת, אך הסיכון בשותפות הוא שולי לעומת הסכנה שבהדרה. קיימת גם שאלת האלטרנטיבה. הדרת חמישית מהאוכלוסייה מהמשחק הדמוקרטי אינה מדיניות, אלא מרשם בטוח לפיצוץ פנימי. שילובם של אלו המוכנים לקבל את כללי המשחק הוא אינטרס לאומי  והדרך היחידה להבטיח יציבות חברתית לטווח רחוק. הגיעה השעה שישראל תלמד לקבל "כן".