לא ממשלת ריפוי: ישראל זקוקה לגוש ניאו־ממלכתי

בישראל קיים רוב ציוני הכמה לשוויון בנטל ולהחזרת השפיות לפוליטיקה, אלא שפוליטיקת הזהויות מונעת ממנו להתגבש לכוח מעשי. המלחמה חשפה את עומק השבר: הסירוב החרדי להתגייס בשעת מבחן קיומי, בעוד המפלגות החרדיות שותפות בממשלה ונהנות ממשאביה, נתפס כבגידה בחוזה הישראלי וערך הערבות ההדדית.

הממשלה, במקום לפעול כריבון הדואג לאינטרס הלאומי, הפכה את פוליטיקת הזהויות למודל ההפעלה שלה. כאשר ההנהגה עצמה מוותרת על האתוס הממלכתי, מנרמלת עריקות המונית ומעצימה גורמים קיצוניים המפרקים את החוזה הישראלי מבפנים – היא מפקירה את הרוב הציוני המשרת והיצרני.

התסכול יצר שתי תגובות הפוכות: 

1. התנגדות רדיקלית כתכלית. זו גולשת לעיתים לשיבוש הסדר הציבורי, לקריאות לסרבנות, למרי אזרחי ולחסימות כבישים. זו דרך מסוכנת משום שהיא מתכון לכאוס ולהתפרקות, והיא גם דוחקת רבים בחזרה לפוליטיקה מחנאית.

2. אינפלציה של מפלגות מרכז שמוכרות אשליות בדמות "ממשלות ריפוי" ו"הסכמות רחבות", ללא סדר יום מובחן. לכל היותר, הן מקדמות בזעם קדוש נושאים שהם טריוויאלים (מי נגד הורדת יוקר המחייה?). זו גישה משתקת ואנטי-מנהיגותית שרק מנציחה את בעיות השורש. מעולם לא ניצבו ישראלים רבים מבולבלים כל כך מול מפלגות רבות כל כך, המציעות גוונים שונים של אפור.

3. 
   

ישראל זקוקה לשינויים רדיקליים ולמערכת פוליטית חיונית מתפקדת כאשר היא מתמודדת עם סערה מושלמת של אתגרים כלכליים, טכנולוגיים, מדיניים וביטחוניים. התבצרות בפוליטיקת הזהויות היא פריבילגיה הרסנית שישראל אינה יכולה עוד להרשות לעצמה. מחלוקות, ככל שהן מתנהלות לפי כללים מוסכמים, הן נשמת אפה של הדמוקרטיה וחיוניות לתפקודה וליכולת ההסתגלות שלה. במקום "ממשלות ריפוי", אנו זקוקים לישראל יהודית-דמוקרטית ציונית וחיונית, המסוגלת לקבל הכרעות קשות.  

יש לתעל את הכמיהה לשפיות לבניית כוח מאורגן שיפעל לבסס מסגרת אזרחית חדשה שתזכה ללגיטימציה ולאמון לאורך הקשת הפוליטית. המטרה אינה לגבש קונצנזוס בנוגע לאג'נדה פוליטית מסויימת, אלא להחזיר את החיוניות, הענייניות, וכפועל יוצא מכך, גם את החדשנות, הסתגלתנות, והפרגמטיזם לפוליטיקה הישראלית. 

הביטוי הפוליטי לכך הוא גוש ״ניאו־ממלכתי״: בלוק של חברי כנסת ציונים מהקואליציה ומהאופוזיציה, שישתף פעולה אד-הוקית כדי להטיל וטו על סחטנות מגזרית וחקיקה סקטוריאלית. ניצנים לכך נראו סביב חוק הגיוס, כשההשתמטות בזמן מלחמה גרמה לנבחרים מכל קצוות הבית להציב קו אדום.

הברית הציונית צריכה לפתוח דלת לערבים ולחרדים, ככל שיקבלו את כללי המשחק. הם לא יידרשו לוותר על זהותם, אלא לקיים "שותפות פונקציונלית": השתלבות בתעסוקה, שירות אזרחי מותאם ודחייה של רדיקליזם ולאומנות. יש להבחין בין זכויות אזרח בסיסיות לא מותנות (ביטחון, בריאות, חופש תנועה, הצבעה), לבין פריבילגיות קהילתיות (תקצוב מוסדות חינוך מיוחדים, הטבות דיור) שיותנו ברמת האחריות, השילוב והתרומה של חברי הקהילה. במקום זאת, במרכז ובימין מתחרים ביניהם מי יפסול את מנסור עבאס באופן נחרץ יותר. בשמאל ובמרכז הפסילה של החרדים היא קטגורית. זו החמצה של מודל אזרחי שיכול לייצר יציבות.

הברירה הניצבת לפתחה של ישראל אינה בין ימין לשמאל, אלא בין התפכחות לבין התרסקות. הזמן למילים עמומות עבר; כעת נדרשים מעשים. הדרישה מהמפלגות המבקשות את אמון הציבור חייבת להיות ברורה: הציגו סדר יום פוליטי נועז ומובחן ואל תטשטשו את החזון שלכם מאחורי סיסמאות ריקות של "ריפוי" – אך בצידו, הצהירו בפומבי על מחויבותכם לעקרונות של ממלכתיות חדשה, עוד לפני ההליכה לקלפי.