בין השנאה האירית לבחירות בישראל

לישראלים אין דבר נגד האירים, הסכסוך שלנו הוא עם הפלסטינים. רבים הופתעו, לפיכך, מרמת השנאה של האירים אלינו סביב משחק הכדורגל בין הנבחרות. הקריאות לחרם, ההפגנות, ענידת סרטים שחורים, הרכנת הראש בזמן ההמנון הישראלי, וכמובן ההימנעות מלחיצות ידיים מראים שבעוד שאירלנד היא לא מדינה שמעניינת את הישראלים, האירים דווקא אובססיבים לגבי ישראל.

למעשיה של ישראל יש לרוב קשר קלוש למה שהיא מייצגת בפוליטיקה ובחברה המערבית. ישראל הפכה לסמל האולטימטיבי במאבקים לאומיים ומאבקים פנימיים, ובכל מדינה בצורה ייחודית ושונה. באירלנד, ההזדהות העיוורת עם הפלסטינים מזוהה עם הלאומיות האירית והמאבק שלה לעצמאות מבריטניה. בבריטניה עצמה, איגודי העובדים הם זירה מרכזית לפעילות אנטי-ישראלית של השמאל, והפלסטינים מתוארים שם כפרולטריון (מעמד הפועלים) החדש. בארה"ב, כדוגמה נוספת, ישראל ממוסגרת דרך פוליטיקת הזהויות והיא נתפסת על ידי קהלים פרוגרסיביים כמדינה לבנה, פריבלגית וקולוניאלית וכחלק מהמערך הגלובלי המדכא של מיעוטים לא לבנים.

ישראל היא קורבן של רוח התקופה במערב, כשבאקלים התרבותי, הפילוסופי, המוסרי והחברתי שלו היא נתפסת בצורה שלילית, בעיקר בקרב קהלים ליברלים. היחס העוין לישראל משתקף ביחס אליה באמנות, בספרות, בספורט, בקולנוע ובפוליטיקה. כשזה המצב, עלילות ושמועות 'נדבקות' בקלות לישראל ואפילו הטענה המופרכת של ג'נוסייד מכוון הופכת ל'עובדה' שכבר אין צורך לתקפה. ואם זה לא מספיק, את המסמר בארון המוניטין הישראלי נועצות הרשתות החברתיות. אלה מייצרות תיבות תהודה ויוצרות אשליה קולקטיבית של קונצנזוס אנטי-ישראלי. כך נוצרה רוח תקופה אנטי-ישראלית.

הצניחה במעמדה הבין-לאומי של ישראל לא תופסת מקום מרכזי במערכת הבחירות הנוכחית, למרות ההשלכות הוודאיות שלהם על יחסי ישראל-ארה"ב. במשך שנים נהנתה ישראל מקונצנזוס של תמיכה דו-מפלגתית. כיום, התמיכה בה מזוהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית, ואולם סקרים מראים שעמדות שליליות כלפי ישראל הם כבר נחלת רוב הרפובליקנים מתחת לגיל חמישים. התרחיש המדאיג ביותר הוא שסביב ישראל אכן יתגבש קונצנזוס דו-מפלגתי חדש, אולם כזה שהוא ביקורתי ואף עוין. בישראל קיוו שסיום המלחמה יאפשר להתחיל לשקם את מעמדה, אולם המציאות מלמדת שמעמדה רק ממשיך להתדרדר.

יושר אינטלקטואלי מחייב הכרה במגבלות ההשפעה של מדינת ישראל על המצב. להסברה אין שום השפעה על המציאות הזו. אין קונץ-פטנט נוסח מבצע הביפרים מול רוח תקופה כזו עויינת, וגם הנאום של רה"מ באו"ם בשבוע שעבר לא שינה במאום.  ישראל לא "אחראית" למה שהיא מסמלת במערב. חמאס, שהבין את הדינמיקה הבין-לאומית סביב ישראל, תקף אותה וכפה עליה מלחמה בשטחים אורבניים בכוונת מכוון שבהם הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית הייתה בלתי נמנעת, ומחיר הפגיעה במעמדה היה ודאי.

במציאות כזו, לאינפלציה של פעילויות ויוזמות של העולם היהודי נגד אנטישמיות אין השפעה של ממש. גם היוזמות היותר מוצלחות, עשויות לכל היותר להאט את הסחף, אולם הן אינן בנויות בצורה שתאפשר להן ליצור הזדהות ורלוונטיות עימה בצורה ייחודית ודיפרנציאלית.

שיקום מעמדה של ישראל הוא אתגר הסתגלותי מורכב ומחייב קודם תהליך למידה עמוק. אולם עובדה זו לא צריכה לפטור את ישראל מלהיות מחוייבת לקיים את תנאי הסף של שיקום מעמדה הבין-לאומי שאינם מתקיימים בעת הנוכחית, גם  אם הם אינם מספיקים לכשעצמם: הצגת סדר יום מדיני איזורי, ואכיפת החוק ביהודה ושומרון. במערכת הבחירות הנוכחית המפלגות השונות אינן מציגות חזון בנושא, והפוליטיקאים הישראלים מפגינים בורות ושטחיות גדולה בנוגע לפיתרונות האפשריים, בדרך כלל "50 גוונים של הסברה"