סופר מבריח את הבשורה

מצב הרוח הישראלי מזכיר את הדכדוך בימים שלאחר ה-7 באוקטובר. רק לפני מספר שבועות היה נדמה שישראל לקראת סיום מלחמת 7 החזיתות כשידה על העליונה, ואולם היא התדרדרה במהירות למעמד של מדינה מצורעת. גם בארץ הביקורת גוברת. כך למשל, הסופר דוד גרוסמן כינה את מה מה שמתרחש בעזה "רצח עם"או "הרעבה" בריאיון למגזין איטלקי, ומאות אמנים חתמו על עצומה נגד המלחמה שהשתמשה במילים קשות מאוד נגד המדינה. 

למרות הביקורת על ישראל ומספר הנפגעים הרב בעזה, אין עוררין על כך שישראל ניהלה מלחמה 'מסוג אחר' בהשוואה למדינות המערב. ישראל סיפקה סיוע הומניטרי לאזרחי הישות שתקפה אותה, הוציאה התרעות פינוי לאוכלוסיה לפני תקיפות, ולעיתים אף סיכנה את חייליה כדי לא לפגוע באזרחים. ההאשמות בג'נוסייד הן חסרות ביסוס, שכן לרצח עם יש הגדרה משפטית ברורה: ניסיון מכוון להשמיד באופן מלא או חלקי, קבוצה חברתית, לאומית או גזעית מסויימת. מי שטוען שזו מטרה מוצהרת של ישראל, הוא בור, רשע או לוקה בבלבול אתי קיצוני. 

האימוץ של של נראטיב ההרעבה ע"י כלי תקשורת מרכזיים והצונאמי המדיני תורמים ללא ספק לבלבול הערכי בקרב רבים מתומכי ישראל אשר מתנגדים למדיניות הממשלה. השיח סביב ישראל הפך לבינארי, ולכן יש רק להיות בעד או נגד. ההשוואה המכוונת לזוועות מלחמת העולם השנייה מפילה בפח רבים, שמרגישים צורך להוכיח שהם ב'צד הנכון של ההיסטוריה'. כך, ככל הנראה, הוא המקרה של גרוסמן (בור או רשע הוא לא). 

המציאות בעזה היא בראש ובראשונה תוצאה של שתי סיבות:

1. המשבר ההומניטרי הוא יעד אסטרטגי של חמאס. החמאס יכול לסיים את המלחמה שהוא יזם 'עוד הערב' אם ישחרר את החטופים ויתפרק מנשקו. קיים מוסר כפול בעולם כלפי ישראל, ובד בבד עם 'גזענות של ציפיות' נמוכות מחמאס, ולכן הדרישות מופנות רק לישראל.

   
   

2. יש תעשייה שלמה של בזיזת הסיוע ההומניטרי, בעיקר של חמאס. אפילו האו״ם הודה שיותר מחצי מהסיוע שהועבר לעזה נבזז במהלך החודשים מאי עד יולי 2025. אם יש מדיניות של הרעבה בעזה, היא זו של החמאס את שבויינו ואת האוכלוסייה העזתית. בתקשורת הבין-לאומית, המימד הזה כמעט ואינו זוכה לידי ביטוי.
   

ועדיין, כדי להבין באמת איך הגענו לבירא עמיקתא, צריך להכיר באמיתות שחלקן כואבות מאוד:

1. המצב בעזה קשה מאוד, מספר הקורבנות הפלסטינים רב והאוכלוסייה שם עוברת גיהנום. הטיעונים שמה שמתרחש בעזה אינו ג'נוסייד ושחלק מהתמונות מפוברקות - הם אמנם נכונים, אולם הטיעונים מהסוג הזה אינם מייצרים סימפטיה לישראל, ורק מדגישים את המצב הקשה שם. מי שציפה שההבהרה שהילד השדוף שכיכב בכותרות העיתונים בעולם, חולה למעשה במחלה גנטית, תשפר את מצבה של ישראל, לקה בציפיות שווא.

   
   

2. ממשלת ישראל התרשלה בצורה נוראית בכל הנוגע למדיניות ההומניטרית שלה, והיו לכך השלכות קשות על המצב בעזה. אין מדיניות של הרעבה כלפי עזה, אולם ההתייחסות של הממשלה למימד ההומניטרי בעזה מאז תחילת המלחמה הייתה כסרח עודף למאמץ המלחמתי. עוד במרץ 2024 כתבנו כי הממשלה צריכה לראות את מניעת המשבר ההומינטרי כיעד טקטי של המלחמה. וביולי לפני שנה הדגשנו כי מחוייבות ישראל לדחוק את שליטת חמאס במרחב ההומניטרי היא תנאי סף להקרסת חמאס.

   
   

   דווקא הניסיון לעבוד עם הקרן ההומניטרית האמריקנית GHF, היה שינוי כיוון מבורך, משום שהוא פעל לנתק את התלות של האוכלוסיה בחמאס, ואולם, לא היה צריך לתת לקרן מונופול על חלוקת המזון לפני שביכולתה היה להבטיח חלוקת סיוע בהיקפים גדולים הרבה יותר. בפועל, הסיוע לרצועה של ארגונים בין-לאומיים הופסק במארס, ומאז נוצרה מצוקת מזון אמיתית שהקרן פיצתה עליה רק במעט. הממשלה התעלמה מהמצב המחריף בעזה, והדרג המדיני הביע זלזול בהמלצות צה"ל. הצהרות נטולות רסן של שרים בממשלת ישראל שעוד יסבכו את ישראל משפטית שנים קדימה, הם סיבה מרכזית לכך שהעולם לא מתמקד באחריות של חמאס למצב, אלא מטיל אותה על ישראל. רק כעת, ממשלת ישראל עושה את הדבר הנכון כשהיא מאפשרת הכנסת סיוע הומניטרי רחב. מאוחר למדי, אולם טוב מאוחר מאשר אף פעם. 

3. 
   

דורשי טובתה של ישראל שהם מבקרי ממשלתה, כמו דוד גרוסמן, דווקא הם אמורים להיות עמוד התווך המוסרי של השיח על ישראל. מותר ואף מצופה מהם להמשיך להטיל ביקורת קשה ונוקבת על ממשלת ישראל. בה בעת, יש ציפייה מהם, ולא מהתקשורת הבין-לאומית, לתרום לשיח יותר ענייני ומורכב ולמנוע את השחרת יסודותיה של מדינת ישראל. חלקם בכל זאת מעדיפים למרק את המצפון האישי.