How Can Israel Both Defeat Hamas and Seize the Regional Opportunity?

אתחלתא תומכת והמייסד שלה הוא חלק מ"הקואליציה לביטחון אזורי" אשר מקדמת סדר אזורי חדש במזרח התיכון שיהווה חומת ברזל אל מול האיום האיראני ושלוחותיו, למען ביטחון ישראל.

ההסכמים הכלכליים שנחתמו בריאד הם רק קצה הקרחון בהיווצרות סדר אזורי חדש שישראל אינה חלק ממנו - אך בהחלט יכולה וצריכה להיות חלק ממנו.

אחרי שנה וחצי של לחימה, ובעיקר בשבוע וחצי אחד בספטמבר, ישראל הקריסה את הציר האיראני ושינתה את מאזן הכוחות האזורי. עם גיבוי של המעצמה החזקה בעולם, ישראל החלה להרגיש ולהתנהג כמו מעצמה אזורית ושאפה לעצב מזרח תיכון חדש. 

והנה, בימים האחרונים מתרקם לו סדר אזורי דרמטי חדש ללא ישראל, בחסות הממשל האמריקאי. השינוי המשמעותי ביותר הוא התמוססות היריבות על ההגמוניה האזורית בין הציר האסלאמיסטי בהובלת קטאר וטורקיה, לציר המדינות הפרו-מערביות בהובלת סעודיה ואיחוד האמירויות. במקום להתחרות על המאחזים שננטשו על ידי הציר הפרו-איראני בסוריה ובלבנון, שני הצירים האלה משתפים שם פעולה בעידוד אמריקאי.

וכך התחוללה השבוע סצנה שקשה היה אפילו לדמיין אותה בעבר: נשיא אמריקאי נפגש עם נשיא סורי, שבעבר היה מזוהה עם ארגון מקושר לאל-קאעדה שביצע את פיגועי ה-11 בספטמבר, בנוכחות של יורש העצר הסעודי ושל יריבו המר מפרשת חשוקג'י, נשיא טורקיה.

ההדרה של ישראל ע"י ארה"ב היא תוצאה של הפנמה אמריקאית שמדינת ישראל כיום, היא ולא מדינות ערב, מהווה את החסם המרכזי לקידום אינטגרציה אזורית. כשממשל טראמפ חיבק את ישראל, ישראל יכלה להתגאות שהצליחה לעשות שלום "מתוך עוצמה" גם ללא ויתורים טריטוריאליים. כעת, אותו ממשל הוא זה שבוחר לקדם אינטגרציה אזורית ללא ישראל – "העוצמה" היא של ארה"ב, לא של ישראל, והיא עושה בה שימוש עצים כדי לקדם את האינטרסים שלה ללא סנטימנטים.

תחושת החמיצות הישראלית גוברת לאחר שהממשל האמריקאי השאיר את ישראל להתמודד לבדה עם החות'ים, פתח בשיחות ישירות עם איראן על פרויקט הגרעין, ואפילו ניהל מגעים ישירים עם חמאס 'מעל הראש' של ישראל, שהביאו לשחרורו של החייל החטוף עידן אלכסנדר. ברקע עומדת שאלת 'המתנה הגדולה' שהבטיח טראמפ לחמאס בתמורה לשחרורו של החייל. כעת, קשה עוד יותר לראות את טראמפ מסכן את ההישגים מריאד באמצעות קידום תכנית ההגירה מעזה שהציע לפני מספר חודשים.

כל זה מתנקז לשבוע הגורלי בו ינוהל מו"מ בדוחא על הפסקת אש ושחרור החטופים. כשלונו של המו"מ עלול לסמן חידוש אגרסיבי יותר של התמרון הקרקעי של צה"ל בעזה. ארה"ב מבהירה שהייתה רוצה לראות את סיום המלחמה, אבל היא לא כופה על ישראל את רצונה ואף מספקת לה את האמצעים ליישם כל החלטה שתקבל. ההחלטה שתתקבל היא של ישראל, והיא זו שתישא באחריותה ובתוצאותיה.

ממשלת ישראל קיבלה הזמנה להיות חלק מהסדר החדש, אבל מדובר בהזמנה הכרוכה במחיר מדיני. באווירה הציבורית הקיימת ובהרכב הממשלה הנוכחי, ספק אם ישראל יכולה לחדש את מחויבותה לתהליך מדיני או לעיקרון שתי המדינות. יתרה מכך, הפסקת הלחימה עתה משמעה כי מטרת מִטּוּט חמאס בעזה לא הושגה. ואולם, יש לזכור שאין ודאות כלל שישראל תצליח להשיג את יעדיה בעזה, או שהמחיר שתשלם עבור השגתם עלול להיות יקר מדי - חברתית, מדינית וביטחונית - ולכן היא עלולה לצאת קרחת מכאן ומכאן. 

ניצחון במלחמה תלוי הרבה יותר במגמות שהתפתחו לאחריה מאשר בתוצאות בשדה הקרב. ולכן ישראל צריכה לשאול את עצמה אילו מגמות היא שואפת להניע שיהוו עבורה את הניצחון האמיתי, ומהי הדרך המיטבית להשיגן.

אם התוצאות של מלחמה שפתח בה חמאס יהיו: שילובה של ישראל באזור, כולל נורמליזציה עם סעודיה; הפיכת ישראל לחלק מנתיב הסחר היבשתי כחלופה לתעלת סואץ; היווצרות ציר אזורי בחסות אמריקאית נגד איראן; אפשרות לישראל להשפיע על טיב ההתניות לשיקום עזה ע"י מדינות המפרץ; הפיכתה של ישראל למוקד של השקעות בטכנולוגיית AI שעמדה בלב ביקור טראמפ; והחזרת החטופים לביתם - כך ברור יהיה שישראל היא זו שניצחה ניצחון מוחלט במלחמה אזורית שנפתחה נגדה בשבע חזיתות. כך כבר כתבנו עוד ביוני 2024, ראו "מתווה בלינקן: האם יש דרך אחרת לנצח במלחמה?".

גם בתרחישים האופטימיים ביותר, ישראל לא תוכל להגיע להישגים כאלה באמצעות המשך הלחימה.