קונספציית ה־8 באוקטובר

איך הצליח החמאס למנף את השיח הפרוגרסיבי ולייצר את גל האנטישמיות הגבוה ביותר מאז השואה

תורת לחימה לאתגר האנטישמיות באמריקה

להורדה כקובץ PDF

דבר המייסד

בעת כתיבת שורות אלה בשלהי אוגוסט 2025, נדמה שמעמדה של ישראל מעולם לא היה גרוע יותר. התמונות שיוצאות מעזה בשילוב של קמפיין חמאסי מתוחכם, הציתו את אדי הדלק שיצרו מסגרות השיח הפרוגרסיביות בארה"ב, ויצרו סערה מושלמת שבמרכזם ישראל והחיים היהודיים באמריקה. ישראל איבדה חיש מהר את האהדה העולמית שזכתה לה לאחר ה-7 באוקטובר, והיא מואשמת ברצח עם ובהרעבה.

מטרת מסמך זה אינה לחתור תחת הלגיטימיות של ביקורת על ישראל, גם כשאיננו מסכימים איתה וסוברים שהיא חד-צדדית ושטחית. באותה מידה, אין מטרת מסמך זה להציע סדר יום מדיני 'להוריד את הלחץ' מעל ישראל – משום שמרחב השיקולים וההשלכות הביטחוניות של סדר יום כזה חורגים מתכולת המסמך. מסמך זה עוסק במגמות שאיפשרו את הפיכת ישראל לסמל ולקורבן של רוח התקופה באמריקה, כזה ש'סלבריטאים' מתגאים להתייצב נגדו, שאקדמאים מאמצים נגדו אוטומטית את טענת הג'נוסייד ללא שום יושרה אינטלקטואלית, וכנייר לקמוס פוליטי בדמוקרטיות הליברליות במערב.

גם מנהיגות יהדות ארה"ב הייתה שבויה בקונספציית ה-8 באוקטובר. המנהיגות נכשלה בהערכתה עד כמה אויביה החדירו למוסדות ולמסגרות השיח טרמינולוגיה, נורמות ותפיסות שחותרות תחת החיים היהודיים באמריקה. קמפיינים מתוזמרים הצליחו לקדם את הנראטיב שישראל היא מפעל קולוניאלי חסר שורשים בקרב קהלים ליברלים. הקמפיין הזה אפקטיבי כי הוא משלים את דוקטרינת המלחמה של החמאס, שראתה במשבר ההומניטרי בעזה יעד אסטרטגי של מתקפת ה-7 באוקטובר.

הנשק של הארגונים האנטי-ישראליים הוא השפה. כמו במקרה של חמאס שניצל חומרים דו-שימושיים כדי לבנות את תשתית הטרור שלו, זן האנטישמיות הנוכחי מתבסס על שפה דו-שימושית. השיח הנוכחי כולל שימוש מכוון בביטויים מעורפלים אשר אינם נופלים לרוב תחת ההגדרות המקובלות של אנטישמיות, אולם הם פוגעים בקהילה היהודית ובמעמדה של ישראל. דפוס פעולה זה גורר את הקהילה היהודית לדיונים עקרים ולמחלוקות בלתי פוסקות אם פרובוקציות מסוימות יכולות להיחשב כאנטישמיות. זאת בעוד מטרתם של הפעילים האנטי-ישראליים היא לפגוע בישראל דרך החדרה של השיח הדו-שימושי גם למרחבים ציבוריים כמו בתי ספר יסודיים (K12), אוניברסיטאות, ואיגודי עובדים. באובססיה שהיא פיתחה להגדיר בצורה המדויקת ביותר מהי אנטישמיות, ההנהגה היהודית בארה"ב משחקת לידיהם של יריביה.

מהצד השני, הגדרות גורפות ורחבות מדי של אנטישמיות שנפוצות גם הן בקהילה היהודית ורואות צל הרים (ביקורת על ישראל) כהרים (אנטישמיות), מוזילות את ההתייחסות לאנטישמיות והופכות להיות עקרות ומזיקות. המיקוד צריך לעבור מניסיון להגדיר את האנטישמיות, למאמץ למגר אותה. המטרה לא צריכה להיות לנצח בקרב הסמנטי על השפה וגם לא לחתור תחת הלגיטימציה של ביקורת על ישראל, אלא להגן על המרחב הקהילתי היהודי ועל הקשר עם ישראל.

המענה של קהילות יהודיות לאנטישמיות שבוי בהנחת יסוד שמייצרת מענה תבוסתני ותגובתי: הקהילה היהודית היא מיעוט שמגן על נושא לא פופולרי. אולם סקרים מראים, כולל האחרון לפני פרסום מסמך זה של הרווארד האריס (אוגוסט 2025), שהתמיכה בישראל גדולה לאין שיעור מהתמיכה שזוכה לה המחנה האנטי-ישראלי. הכשל של קהילות יהודיות הוא בתרגום של האהדה הבסיסית לישראל לאקטיביזם. יתרה מכך, המנהיגות היהודית מגלה לעתים בלבול ערכי ועמידות נמוכה מול לחצים חיצוניים, והיא מוצאת את עצמה פעמים רבות נגררת אחרי הלך הרוח הרווח במקום לגלות מנהיגות ולעמוד כצוק איתן מול מגמות הרסניות בתוך הקהילה היהודית.

מה שניתן לתאר לתאר כשיתוק של המנהיגות היהודית מול האנטישמיות נובע פעמים רבות מהמלכוד של הקהילה הנעה בין הרצון לשמר  על 'אמינות ליברלית' לבין הצורך לנקוט יד קשה נגד אנטישמיים. הרצון לקבל אישור ממעגלים ליברליים ופרוגרסיביים גורם למנהיגים יהודיים להתפתל, להתחמק ולנסות ולאזן בין תמיכה בפעולות נגד אנטישמיות שנוקט בהן הממשל הנוכחי, לבין הבעה של הסתייגות מהשלכותיהן האפשריות לנוכח מה שהממשל הנוכחי מייצג עבורן – כפי שניתן לראות בהתייחסויות האמביוולנטיות מצד כמה מראשי הקהילה היהודית לפעולות הממשל נגד האנטישמיות בקמפוסים.

במסמך זה אנחנו מדגישים את הצורך לגבש גישה חדשה, פרואקטיבית ובטוחה בעצמה, שדוחה את השיח שמאשים את ישראל בקולוניאליזם ושמציגה את זן האנטישמיות הפרו-חמאסי בצבעיו האמיתיים: איום על הדמוקרטיות המערביות ועל ערכים אמריקאיים. קהילות יהודיות צריכות להציב יעד של מניעת תהליך הנורמליזציה של האנטישמיות.

הדגש בשלב הראשון צריך להיות 'בליץ' של חינוך האליטה המשרתת של העולם היהודי. האנטישמיות הנוכחית  יכולה לפרוח לאור משבר הזהות העמוק והבלבול הערכי של מנהיגות יהודי ארה"ב. בעידן פוליטיקת הזהויות, שבו הזהויות המובחנות של מיעוטים שונים מתחזקות והם משתמשים בשפה ליברלית ובערכים אוניברסליים כדי לקדם את מטרותיהם, דווקא הזהות היהודית נשחקת באופן שמקשה על הקהילה היהודית להתמודד מול זן האנטישימיות הפרו-חמאסי. השינוי הנדרש הוא עמוק, זהותי ותשתיתי, ומדובר במהלך ארוך מאוד, ולכן בשלב הראשון צריך להתמקד במאמץ לשינוי מיידי של השפה וההתנהלות של מובילי הציבור ומנהיגי הקהילה היהודית.

באוגוסט 2025 התפרסם 'דו"ח ההסברה הגדול' ביוזמת משרד התפוצות ובהובלה של גופים מהחברה האזרחית והעולם העסקי, אשר מספק ניתוח מקיף מאוד בנוגע לבעיות ההסברה של ישראל, ומציע פתרונות חשובים לשיפורה. יחד עם זאת, הדו"ח נשען על הנחת יסוד סמויה ורווחת שמעמדה של ישראל נובע משלל בעיות טכניות הקשורות ליחסי ציבור, ולכן הפתרון שלהם הוא טכני (גילוי נאות שאנו ניזונים בנוגע לדו"ח ממקורות משניים). ואולם, מעמדה הבינלאומי העגום של ישראל וגל האנטישמיות שמלווה אותו מבטאים לא רק כשלים טכניים, אלא הם מבטאים, ככל הקשור לישראל, את הערכת החסר הישראלית הכרונית לעוצמה רכה בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלי ולמימד המדיני. אלה יצרו נחיתות אסטרטגית ותפיסתית בזירה הדיפלומטית, המדינית והאזרחית.

אנו כבר מתרגמים רבות מהמסקנות במסמך זה לקולות קוראים, יעדים מדידים והכוונה של עשרות גופים אזרחיים בכל העולם, דרך שותפות עם מכבי תנועה עולמית, אשר יחד עם משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, התניעו מיזם חובק עולם למאבק באתגר. אנחנו גאים מאוד על האמון שאנו זוכים לו מצד מכבי ומשרד התפוצות, אולם ברור לנו ששינוי מהותי בהתנהלות ישראל מצריך הגדרה של הנושא הזה כנושא קריטי של הביטחון הלאומי בקצה הפירמידה, וניהול שלו בהתאם.

גם אם מצבה של ישראל ישתפר מעט לאחר סיום המערכה, איבוד התמיכה בקרב רבים מהדור הצעיר האמריקאי, כולל שמרנים צעירים מצביעי המפלגה הרפובליקנית, עשוי להציב את ישראל במצוקה מדינית כרונית לשנים קדימה. התעשתות ישראלית בהתמודדות עם האתגר הזה היא  כורח של ביטחון לאומי, ומסמך זה ינסה לתרום את תרומתו הצנועה לתהליך חיוני זה.

תודות

אנו אסירי תודה לאנשים הרבים שתרמו למסמך זה על התובנות, התמיכה וההכוונה שקיבלנו שהיו חיוניים לעיצובו. נדגיש כמובן שהדברים שמובאים במסמך זה מייצגים את עמדת אתחלתא בלבד.

ברצוננו להודות לדיוויד ברנשטיין, מייסד The North American Values Institute (NAVI), ולפרן אופנהיים, מייסדת Brand Israel Group, שמפגשי החשיבה עמם היו זרז לרבים מהרעיונות המרכזיים במסמך זה, כולל מסגור הנושא כ'קונספציה' על ידי דייוויד.

על תמיכתה חומרית ו/או אינטלקטואלית אנו מודים לקרן משפחת פריז, לג'פרי ה. ודבי מרגוליס, למארק מנדל, לתורם אנונימי ממחוז אורנג' קאונטי, לג'סיקה מאיירס, לרב דיוויד גדזלמן, לפיל דריווף, למייק דיאמונד, לדניאל ארבס, לאפריים ודונה גרינוול, למייק לווין, לאד היימן, לאלן ד. וד"ר ג'יימס מ. וייס, לדייוויד פיין, לסטיבן לורי, לרועי פדר, ולרון ברומר.

כמה מחברי הוועד המנהל, האסיפה הכללית, והמועצת המייעצת הבינלאומית של אתחלתא, מילאו תפקיד פעיל בעיצוב מסמך זה, בנוסף לתמיכתם השוטפת בעבודתנו. אנו רוצים להוקיר תודה לאנשים הבאים: הרב ליאור סיני, רועי מקלר, אורי שטיינברג, דקלה זהבי, נאוה אדלשטיין ברגר, רוני בנטוף, נבט בסקר, ורונלד ויינר.

אנו מביעים את תודתנו למכבי תנועה עולמית על האמון והשותפות, ועל אשר פתחו בפנינו דלת והעניקו לנו את הזכות להשפיע על קמפיין גלובלי. על כך אנו מודים עמוקות לאמיר גיסין, מנכ"ל מכבי תנועה עולמית (MWU), ולאיילה יוסף, ראש היוזמה למאבק באנטישמיות במכבי.

מסמך זה נכתב על ידי צוות אתחלתא: ערן שישון, עו"ד דור לסקר, ד"ר יעל אשכנזי-זילכה, וד"ר כרמית פדן.

שותפים לדרך:

תקציר מנהלים

גם יהדות אמריקה לקתה בקונספציה וחוותה הפתעה בסיסית יום לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר עם התפרצות גל האנטישמיות החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. בלב הקונספציה הייתה הערכת חסר למשמעות של השילוב בין הדה-לגיטימציה לישראל לעליית פוליטיקת הזהויות. למנהיגות היהודית אמריקאית לא הייתה בעיה של מידע או מודיעין אלא היא סבלה מהערכת מידע שגויה וכשל בהבנת משמעויותיו.

המחדל בממד המדיני, ובכלל זה היעדר הניהול של יחסי החוץ של ישראל, תרם ללא ספק לבידודה הדיפלומטי של ישראל. למרות תנאים אופטימליים לאחר 7 באוקטובר, ישראל ראתה את האהדה הבינלאומית כלפיה מתאדה בתוך שבועות, והיא הפכה בפועל ל"מדינה מצורעת". מציאות זו היא בראש ובראשונה תוצאה של הזנחה רבת שנים של הזירה המדינית, הדיפלומטית והאזרחית, שנחשבת למשנית בלבד בתפיסת הביטחון הישראלית.

המבנה של שנאת היהודים הפרו-חמאסית

על רקע התמונות היוצאות מעזה והביקורת הגוברת על ההרס בעזה, ארגונים מערביים שלחלקם יש זיקה לציר 'המוקאוומה' האסלאמי במזרח התיכון מצליחים לקדם את האג'נדה האנטי-ישראלית והאנטישמית שלהם ביתר קלות. כתבי חמאס מלמדים שהוא מכיר היטב את המציאות הזו במערב, והוא פתח במתקפת אוקטובר בידיעה שתגובה ישראלית תפגע באזרחים פלסטינים ותייצר קמפיין גלובלי נגד ישראל בהובלת גופים אלה.

ארגונים אסלאמיסטיים אמריקאים, לרוב כאלה שמזדהים אידיאולוגית עם האחים המוסלמים,  מובילים את המאמצים לערעור הלגיטימיות של ישראל כחלק מהאג'נדה האנטי-מערבית שלהם. ארגונים אלה עברו "אמריקניזציה", ואימצו רטוריקה פרוגרסיבית כדי לחזק שותפויות וליצור בריתות עם השמאל הרדיקלי (תופעה הידועה בשם הברית האדומה-ירוקה).

המיזוג בין המאבקים של הפרוגרסיבים הרדיקליים לגופים אסלאמיסטיים מהווה אתגר יסודי לדמוקרטיות הליברליות המערביות. השיח הפרוגרסיבי הנוכחי מערער על ערכים דמוקרטיים ונוקט בגישה אנטי-לאומית, שהביטויים שלה כוללים, בין השאר, שריפת דגלים אמריקאיים וקריאות להפסיק את מימון הגופים האחראים על החוק והסדר. גופים אלה מתנהלים כסוכני כאוס ומקדמים גישה טהרנית ובלתי מתפשרת כדי להילחם באפליה, לכאורה. בפועל הגישה שלהם חותרת תחת פלורליזם, מריטוקרטיה, חופש הביטוי ואפילו עקרונות מדעיים. הגופים האסלאמיסטיים מסתתרים בשלב זה מאחורי מסך פרוגרסיבי, תוך שימוש במה שהם מכנים "תהליך ג'יהאד ציוויליזציוני", תהליך ארוך טווח שנועד להחליש את הציוויליזציה המערבית מבפנים. הברית האדומה-ירוקה יוצרת לחץ גלובלי מתואם, שמקבל עידוד, תמיכה מורלית ואף יותר מכך, מכוחות אנטי-אמריקאים מובהקים כמו איראן, רוסיה וסין.

קונספציית ה-8 באוקטובר של מנהיגות יהדות ארה”ב

המיקוד היהודי באנטישמיות מימין, תוך 'הזנחת' הטיפול באנטישמיות הפרו-חמאסית שרווחת בשמאל, היא נקודת מפתח בהפתעה הבסיסית שחוותה הקהילה היהודית. הקונספציה הזו לא אותגרה, משום שקיימת נטייה למדוד אנטישמיות בצורה שהולמת את התופעה בעיקר שהיא באה מצד ימין של המפה הפוליטית. בכלל זה, זן האנטישמיות הפרו-חמאסית אינה נשענת ברובה על סטריאוטיפיזציה בוטה של יהודים, אלא היא פועל יוצא של הקטלוג של היהודים כלבנים.  

העובדה שיהודים רבים מקבלים את המסגרת הבינארית השטחית של השיח הפרוגרסיבי (מדכאים מול מדוכאים) ורואים את עצמם כפריבילגים, החריפה את משבר הזהות של יהודי אמריקה, ואיתגרה את הלכידות הקהילתית ואת החיוניות הפוליטית היהודית. כך נוצר מצב בו אין הגדרה יהודית משותפת לאנטישמיות, ככל שהיא באה משמאל, והתגובה של יהדות ארה"ב לאנטישמיות נותרה רופסת ולא קוהרנטית. אי היכולת של ארגונים יהודיים להגדיר אינטרסים, מטרות, ערכים ומחויבויות משותפים, הפכה אפילו את הצורך ליצור חזית אחידה נגד שנאת יהודים למשימה שיהדות אמריקה נכשלה בה. 

תהליך האוניברסליזציה של הזהות היהודית באמריקה הפחיתה את החיבור לישראל ואת הסולידריות הפנים-קהילתית, וחתרה תחת היכולת של קהילות יהודיות להתמודד עם האנטישמיות. הורים לתלמידים בבתי ספר ציבוריים או סטודנטים יהודיים בקמפוס, לדוגמה, אשר נתקלים בהטרדה בוטה או בהטיה מתוחכמת המוסווית כ"ביקורת" על ישראל חשים מבודדים, מבולבלים וחסרי ביטחון.

יתרה מכך, ארגונים יהודיים מהזרם המרכזי אינם בנויים לתמוך באקטיביזם פוליטי וחברתי שנדרש כדי להתמודד עם התופעה. הקהילה היהודית בארה"ב, אף שהייתה בעבר בעלת השפעה, מתמחה כיום יותר בגיוס כספים מאשר בהובלת תנועות חברתיות. מגמה זו פוגעת ברלוונטיות של ארגונים קהילתיים מסורתיים לדורות הצעירים. וכך, ארגונים יהודיים איבדו את ה'קרדיט ברחוב', מה שמקשה עליהם להתמודד ביעילות עם האנטישמיות הפרו-חמאסית.

מיתוס הנחיתות המספרית שמונע 'ניצחון', לכאורה, הוא חלק חשוב בקונספציה. סקרים במדינות המערב, במיוחד בארה"ב – כולל האחרון שיצא לפני פרסום מסמך זה של מכון הרווארד האריס לחודש אוגוסט 2025 - מראים כי התמיכה בישראל נותרה גדולה, אפילו במעוזים אוניברסיטאיים הנחשבים אנטי-ישראליים. מיתוס זה הוא תוצאה של שתי מגמות:

• ראשית, קהילות יהודיות לא מצליחות לתרגם את האהדה לישראל לאקטיביזם, בניגוד לקבוצות אנטי-ישראליות אשר מצליחות לעשות כן בשיעורים מרשימים מבסיס תומכים קטן בהרבה. הסוד שלהם: מסגור המאבק האנטי-ישראלי כרלוונטי לפוליטיקה ולחברה באמריקה, כחלק בלתי נפרד מהמאבקים הפנימיים נגד גזענות ואפליה. מצד שני, הניסיונות של גופים פרו-ישראליים למסגר את ישראל בצורה רלוונטית לקהלים מיינסטרימים נכשלו לחלוטין.

• שנית, רשתות חברתיות יוצרות 'אשליות קולקטיביות' של רוב שאינו קיים, ומייצרות תפיסות קונצנזוס מעוותות המשתיקות קולות פרגמטיים באמצעות חשש מנידוי חברתי. ההשקעה האנטי-ישראלית בקידום תוכן המשקף אחוזים קטנים של קולות רועשים, בשילוב עם מניפולציות אלגוריתמיות, יוצרים מראית עין של רוב כוזב.

הצעדים חסרי התקדים של ממשל טראמפ נגד אנטישמיות בקמפוסים, יוצרים הזדמנות גדולה, אבל היא עלולה להתבזבז משום ש'הקונספציה' עדיין רווחת בקהילה היהודית. המלחמה המוצהרת של הממשל נגד האנטישמיות בקמפוסים יצרה אפשרות ייחודית להילחם בתופעה, אך פעולות הממשל נתקלות לעיתים קרובות בסקפטיות ובהסתייגות מצד רבים בקהילות יהודיות. וכך קמפוסים ובתי ספר ציבוריים, ממשיכים להיות זירות שבהם סטודנטים, הורים ותלמידים יהודיים מרגישים מופקרים ולא בטוחים.

תורת הלחימה הישראלית באנטישמיות

בעוד שמסמך זה התמקד בעיקר באנטישמיות כפי שבאה לידי ביטוי בארה"ב, המסקנות שאנחנו מביאים במסמך זה ברמת המדינה רלוונטיות לאיום הגלובלי ואף לממדים מדיניים, דיפלומטים ואזרחיים שמעבר לנושא המדובר.

1. הגדרת מחדש של הניצחון: 'לגיטימציה' בינלאומית כמטרה אסטרטגית. הפרקטיקה של תפיסת הביטחון הלאומי כיום חופפת כמעט לחלוטין לתורת הפעלת הכח ובוחנת את התוצאות בשדה הקרב כאינדיקציה הבלעדית לניצחון במערכה. תפיסה זו חייבת להתפתח ולהתמקד במגמות המדיניות והביטחוניות שהמערכה עשויה לחולל, שהן החשובות יותר. האסטרטגיה המרכזית של האויב ומטרתו ב-7 באוקטובר היו להפוך את ישראל למדינה מצורעת ולשבור את רוחה של החברה הישראלית; לכן, 'ניצחון מוחלט' יושג ככל שהיציאה מהמערכה תהיה כזו עם תנאים שיאפשרו את חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל לטווח הארוך (אין אשליה שזה אפשרי בטווח הקצר) וחיזוק החוסן הישראלי. בהקשר זה נציין מספר נקודות:

   • יצירת התנאים לחיזוק הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל לטווח הארוך חייבת להיות מדד ליבה של המערכה: לגיטימיות ותוצאות מדיניות אינן תוצרי לוואי - הן יעדים ראשוניים במעלה המשפיעים על עיצוב מטרות צבאיות מההתחלה.

   • שקלול מובנה  בין המעשה המדיני למעשה הצבאי: לנצח את 'איראן' במזרח התיכון, ואת 'קטר' בהרווארד – המטרה המרכזית בשדה הקרב צריכה להמשיך להיות הכרעה של האוייב, ואולם הדרך לעשות זאת צריכה לשקלל גם ממדים דיפלומטים, הומניטריים ותקשורתיים – כדי שאפשר יהיה להמיר ניצחונות בשדה הקרב ליתרון אסטרטגי. אין במסמך זה קריאה להפוך את ההשלכות של פעולות צבאיות על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל לשיקול המרכזי, אולם תכנון המערכה צריך לשאוף לשילוב אופטימלי בין היעדים המדיניים לצבאיים.
     

2. הגדרה מחודשת של האתגר: נושא של ביטחון לאומי.  שחיקת הלגיטימציה של ישראל וזן האנטישמיות הפרו-חמאסי הם רכיבים מרכזיים בדוקטרינת ההשמדה של אויבי ישראל האסלאמיסטים, מאיראן ועד וחמאס. במשך שנים הייתה הערכת חסר לרכיב הזה באיום של ציר המוקאוומה לישראל.

   לפיכך, אנחנו מציעים שלכל הפחות האחריות והסמכות הפורמליים צריכים להיות במשרד ראש הממשלה, במועצה לביטחון לאומי או במשרד החוץ (אנו סבורים שהפתרון המיטבי יהיה כרוך בהקמת רשות ייעודית, ראו להלן) – על מנת להבטיח קוהרנטיות ותכלול בתגובה שיוצאת מישראל. המשמעות של המלצה זו היא לא בהכרח נטילת סמכויות ממשרד ממשלתיים אחרים, אלא קריאה לתכלול של הנושא ברמה הגבוהה ביותר ושבירת העבודה ב'סיילו' הנהוגה היום. למען הסר ספק, הבעיה היא רחבה הרבה יותר מהמנדט של מטה ההסברה שיושב במשרד ראש הממשלה, שגם אם היה מתפקד כהלכה, לא היה בכוחו לשנות את התמונה.
   

3. מבנה: הקמת רשות לאומית למאבק באנטישמיות: אתגר כה מורכב ורב-ממדי מחייב גוף ביצועי ייעודי, בעל סמכויות, תקציב ועצמאות תפקודית, שיבטיח המשכיות וניהול אסטרטגי ארוך טווח. במקום להקים עוד משרד ממשלתי או יחידה במשרד קיים שיהיו כפופים לשינויים פוליטיים תכופים, אנו מציעים להקים רשות לאומית סטטוטורית. בשלב האינקובציה הראשוני בתוך משרד ממשלתי או כיחידה סמי-עצמאית, תפקיד המנהלת יהיה לגבש את תפיסת ההפעלה, למפות את השחקנים והפערים בזירה, לבנות תוכנית עבודה רב-שנתית, ולתכלל את הפעילות הראשונית בין משרדי הממשלה וגופי הביטחון. לאחר הוכחת ההיתכנות וגיבוש תורת הלחימה, המנהלת "תצא החוצה" ותהפוך לרשות עצמאית שתפעל במודל של זרוע ביצועית של הממשלה. רשות כזו תפעל כגוף מתכלל ומקצועי, ותממש את "גישת הזרז" המוזכרת בהמלצה הבאה. יתרונותיה המרכזיים של רשות לאומית יהיו:

   • המשכיות ויציבות: כגוף סטטוטורי, היא תהיה מוגנת יחסית מהזעזועים הפוליטיים התכופים ותבטיח מדיניות עקבית וארוכת טווח, בניגוד למשרדים ממשלתיים שפעילותם תלויה בזהות השר המכהן.

   • מקצועיות ומיקוד: הרשות תהווה מוקד ידע לאומי ותאפשר פיתוח התמחות ושימור זיכרון ארגוני. היאתמשוך כוח אדם מקצועי ותפעל על בסיס מחקר, מודיעין ונתונים, ולא על בסיס אימפולסים תקשורתיים.

   • שבירת ה'סיילו' הממשלתי: הרשות תשמש כגורם מתכלל בעל סמכות שיחייב את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים (חוץ, תפוצות, משפטים, כלכלה וכו') וגופי הביטחון לפעול בתיאום, תחת אסטרטגיה לאומית אחת, ובכך תמנע כפילויות ובזבוז משאבים.

   • כתובת אחת לרשת הגלובלית: הרשות תהווה נקודת ממשק מרכזית וברורה עבור ארגונים יהודיים ופרו-ישראליים בעולם, ותאפשר למנף את היתרון היחסי של המדינה בהנגשת מודיעין, כלים טכנולוגיים, סיוע דיפלומטי ומשפטי, ומשאבים נוספים באופן יעיל ומסונכרן.

     
     

4. גישת הזרז: העצמת הרשת הפרו-ישראלית. ממשלת ישראל לא צריכה להתנהל 'כאקטיביסטית', כפי שאפשר לתאר חלק מהפעילות הממשלתית עד כה. היתרון היחסי שלה הוא לאפשר את פעילות הרשת היהודית והפרו ישראלית ולהעצים אותה. לרשת הארגונים המקומיים רגישות תרבותית ופוליטית גבוהה יותר והם צריכים להוביל את התהליכים בחצר האחורית שלהם. הערך המוסף הייחודי של מעורבות המדינה באתגר הזה הם להלן:

   • המתכללת הטבעית של המערכה: סוכנויות הממשלה צריכות לנצל יותר את המעמד הטבעי של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לאחד, לתכלל, ולמקצע את הרשתות האזרחיות והשחקנים בחברה האזרחית.

   • שימוש בכלים של מדינה כדי להעצים את הרשת, ובכלל זה אספקת מידע ומודיעין, נקיטה במהלכים דיפלומטים רלוונטיים, והנגשת טכנולוגיה ייחודית. המדינה יכולה לספק לרשת הפרו-ישראלית משאבים, וליצור נקודות מפגש בין שחקניה בעולם. היא גם השחקן המרכזי בקידום הגדרת האנטישמיות לפי IHRA, שלמרות שבחלקה היא פחות רלוונטית לזן האנטישמיות הפרו-חמאסי בארה"ב, היא עדיין כלי עבודה חשוב מאוד.
     

5. היחסים עם אמריקה: מעבר למערכת יחסים שמבוססת על בריתות ואינטרסים. מערכת היחסים עם ארה"ב שהייתה עד כה מושתתת על ברית של ערכים משותפים, כבר מאבדת רלוונטיות, גם בשל תהליכים המתרחשים בישראל, אולם בעיקר בשל הקיטוב החברתי-פוליטי האמריקאי שהופך את המושג הזה לחלול.

   כתוצאה מכך, וכמובן על רקע מראות המלחמה, ברית 'הערכים המשותפים' עליה הושתתה מערכת היחסים עם ארה"ב נתפסת כפחות רלוונטית בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, ובה בעת, גם בקרב האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית. ולכן אין מנוס מלעבור ל'חוזה' חדש המבוסס על תפיסה של מערכת אינטרסים תועלתניים משותפים. מערכת היחסים צריכה לעבור מסגור מחדש: 'מסיוע' אמריקאי, להשקעה משותפת. ישראל יכולה להיתפס כשותף שמביא איתו לשולחן חדשנות, מודיעין, וטכנולוגיה, ולמצער, גם מהווה שדה ניסויים לטכנולוגיות ולשיטות לחימה חדשות.  מערכת היחסים הזו צריכה לשקף תפיסה שישראל חזקה ועצמאית היא נכס לארה"ב.

עקרונות תגובה למנהיגות יהודית ופרו-ישראלית בצפון אמריקה

במסמך אנחנו מפרטים מספר עקרונות תגובה למנהיגות יהודית ופרו-ישראלית, בין השאר:

1. הגדרת מטרה ריאלית ובת-מדידה למלחמה באנטישמיות: נטרול הנורמליזציה של אנטישמיות.

2. מסגור מחדש של המאבק באנטישמיות כמאבק על דמותה של אמריקה ושל הדמוקרטיות הליברליות במערב.

3. שינוי התודעה, מ"תודעת מיעוט" שיוצרת מענה תגובתי ומהוסס, למענה פרו-אקטיבי, התקפי ולא מתנצל שלא משחק במסגרות השיח שיצרו לנו אויבנו.

4. חוסן: חיזוק הזהות הפרטיקולרית מול איום אוניברסלי, התמקדות בשלב הראשון באליטה המשרתת היהודית ומנהיגי ציבור.

5. פעולות לניפוץ האשליה הקולקטיבית סביב ישראל שנוצרת בעיקר ברשתות החברתיות. פעולות אלה כוללות שילוב בין מהלכים חינוכיים, דיפלומטים וטכנולוגיים.

6. מתקפה על מוקדי הכוח החברתיים הנשלטים על ידי הברית האדומה-ירוקה.

7. בניית קואליציית רחבות מגוונות בתוך ומחוץ לקהילות יהודיות.

8. חשיפת ונטרול של ה"טרמינולוגיה הדו-שימושית" שמהתלת בקהילות היהודיות, מבלבלת ומפלגת אותם. במיוחד, יש לפתח 'תו תקן' למסגרת השיחה במרחבים ציבוריים יהודיים.

מבוא: המשבר ההומניטרי כאסטרטגיה של חמאס 

1. בשנים שלפני טבח ה-7 באוקטובר, דוברי חמאס ואיראן השתמשו במושג "מלחמה פתוחה" (حرب مفتوحة), לתיאור תכניתם להקרסת ישראל. לנוכח העליונות הצבאית של ישראל, דוקטרינת ציר המוקאוומה מחפשת מלחמת התשה ארוכה לשבירת רוח החברה הישראלית ושחיקת הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה. 
   

2. החמאס הציב את המשבר ההומניטרי בעזה כיעד של המערכה שהוא פתח בה במטרה ליצור לחץ על ישראל ולקעקע את הלגיטימציה שלה. מתקפת ה-7 באוקטובר תוכננה במודעות מלאה לכך שתגובה ישראלית תוביל לפגיעה נרחבת באזרחים פלסטינים. [i] הארגון בנה תשתיות טרור מסועפות המשולבות באזורים אזרחיים, כולל בבתי חולים, בבתי ספר ובמסגדים וניצל את הפגיעות באוכלוסייה כדי לצייר את ישראל כמפירה כרונית של המשפט הבינלאומי, וכדי להפיץ את עלילת הג'נוסייד.[ii]
   

3. כפי שנראה בהמשך המסמך, גל האנטישמיות הבידוד הבינלאומי שחוותה ישראל אינם רק תוצאה של התמונות והקולות שיוצאים מעזה, אלא הוא גם תוצאה של קמפיין רשתי מאורגן ומבוזר שחותר תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל שמקודם על ידי ארגונים מקומיים בדמוקרטיות הליברליות במערב, במעורבות מסוימת, בעידוד ולעיתים אף במימון של גופים האוהדים את ציר המוקאוומה האסלאמיסטי במזרח התיכון.

כשעזה פוגשת את הנעורות (Wokeism)

4. 50 גוונים של אנטישמיות: תופעת האנטישמיות היא בעצם שם אחד למגוון תופעות חברתיות שבבסיסן שנאה, אפליה ודיכוי כלפי יהודים, אך הן נבדלות אחת מהשנייה בזהות המחוללים, במאפיינים, בטרמינולוגיה, במעשים ובביטויים.
   

זן האנטישמיות הפרו-חמאסי

5. בארה"ב (ובדמוקרטיות מערביות אחרות) התפרץ בזמן המלחמה זן ייחודי של 'אנטישמיות פרו-חמאסית' המבוסס על קטלוג יהודים כלבנים ופריבילגים, אשר היה 'באינקובציה' כעשור. השיח הפרוגרסיבי שמקטלג את העולם למדכאים (לבנים) ולמדוכאים והיווה פלטפורמה רעיונית לגל האנטישמיות שהתפרץ לאחר טבח ה-7 באוקטובר. ההתייחסות ליהודים כלבנים מייצרת אפליה ודיכוי של יהדות אמריקה, ומקדמת את ההתייחסות למדינת היהודים כמפעל קולוניאלי. כמה ממאפייניה של האנטישמיות הפרו-חמאסית הם:

   • תפיסה שיהודים הם חלק ממנגנון הדיכוי החברתי ויש להם אחריות לגזענות הממסדית בארצות הברית, כמו גם לדיכוי הפלסטינים במזרח התיכון;

   • ליהודים מיוחס החטא הקדמון שבהקמת מדינת ישראל, ולכן הם נדרשים להתנער ממנה ומהממסד היהודי התומך בה.

   • הזדהות עם ותמיכה בחמאס, אשר נתפסת כתנועת שחרור 'פרוגרסיבית' של 'אנשים חומים'.

   • הקטנה, התעלמות ולעיתים אף הצדקת פגיעות ביהודים ובישראל; 

   • שלילת הלגיטימיות של ישראל והכחשה של הקשר העמוק של היהדות לארץ ישראל;

   • האשמת יהודים בנאמנות כפולה.
     

אסלאמיזם, הברית האדומה-ירוקה, קטאר ואנטישמיות 

6. ארגונים אסלאמיסטים אמריקאיים נמצאים בחזית המאמץ החותר תחת הלגיטימציה של ישראל. לתנועת האחים המוסלמים העולמית, הגוף האסלאמיסטי  הבולט בהקשר זה, חזון המבוסס על כינון ח'ליפות עולמית וסדר יום אנטישמי, אנטי מערבי ואנטי ליברלי באופן מובהק.[iii] 
   

7. למרות סדר היום הדתי הדוגמטי, ארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים מגלים פרגמטיות ביישום החזון, כפי שבא לידי ביטוי בחיבור שלהם לשמאל במערב. זרמים אלה פועלים היום בשירות האידיאולוגיה באופן יותר מבוזר מאשר בעבר.[iv] 
   

8. בארה"ב עברו הארגונים האסלאמיסטים תהליך מואץ של אמריקניזציה[v] ופרוגרסיביזציה, אימוץ של הרטוריקה וחלקים מסוימים של סדר היום של התנועה הפרוגרסיבית, שאפשר את חיזוק השותפות בין התנועה הפרוגרסיבית לאסלאם הפוליטי ואת ההשתלבות המוסלמית בארה"ב. בבריטניה, הצליחו ארגונים המזוהים אידיאולוגית עם האחים המוסלמים לצייר את האסלאם הפוליטי כזרם שיכול לתת מענה לרדיקליות של האסלאם הסלפי, ממנו צמחו אל-קעאדה ודאע"ש ('דוקטרינת למברטיזם'[vi]). אלה הצליחו לייצר לגיטימציה[vii] גוברת לארגונים שמזוהים עם האחים המוסלמים גם במקומות אחרים במערב. 
   

9. ההצלחה של תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים[viii] נובעת מיכולת הסתגלות מרשימה של המבנה, ההתארגנות והאסטרטגיה בכל מקום בו הם נמצאים, והחדרת נושאים פנימיים שעל סדר היום שלהם לשיח המרכזי, כמו למשל בנושאי מדיניות הגירה; במלחמה בגזענות הממוסדת במשטרה; ובמאבק לייצוג מוסלמי שיוויוני בממשלה הפדרלית[ix]). רמת הארגון של תנועות אלה הפכו אותם למייצגים לא פורמליים של הקהילה המוסלמית בעיני השלטונות במערב.[x] 
   

10. כדי לקדם את משנתם, בכל הדמוקרטיות המערביות גופים אסלאמיסטים פועלים לייצר בריתות עם השמאל הרדיקלי  (תופעה הידועה בשם הברית האדומה-ירוקה). הברית זו שמקורה באירופה, מתארת את החיבור הלא-פורמלי בין גורמים אסלאמיסטים במערב עם גורמי שמאל רדיקלי אשר מקדמים סדר יום אנטי-מערבי, אנטי אמריקאי ואנטי-ציוני. [xi] 
    

11. הברית הזו הפכה לציר חברתי ופוליטי חשוב באירופה לפני כמה עשרות שנים, ובעשור האחרון היגרה גם לארה"ב.[xii] הברית האדומה ירוקה היא חוד החנית במאמץ לקעקע את הלגיטימיות של מדינת ישראל ולהשית עליה חרמות. שיתוף הפעולה בין גופי שמאל רדיקלי לאסלאמיסטים במערב, למרות השוני ביניהם, הוא חזק מאוד ולווה במאמץ הדדי ליצוק לבסיס שלו יסודות אינטלקטואליים ותיאולוגיים.[xiii] 
    

12. נסיכות קטאר, אשר תומכת הלכה למעשה בתנועת האחים המוסלמים העולמית, הפכה לאחת הפלטפורמות המרכזיות הממנפות את הפעילות של הברית האדומה-ירוקה במערב. מחקרים מראים שקטאר חדרה למוסדות ההשכלה הגבוהה במערב, ואף הפכה לתורמת הגדולה ביותר של אוניברסיטאות באמריקה. קטאר חדרה אפילו למערכת החינוך ולבתי הספר היסודיים באמריקה. חלק מהתכנים שהיא מקדמת הם אנטישמיים ואנטי-ישראליים בצורה מובהקת.[xiv] קשה שלא לראות את הקשר בין העלייה בפופולריות של  עליית ההשפעה של תיאוריה ביקורתית של גזע (ר' להלן) למימון של קטאר את האקדמיות, וצריך להיות חשש כלפי הדור הבא של האמריקנים שנחשפים בגיל כה צעיר לתכנים מסוג זה.
    

13. יתרה מכך, קטאר מגבירה בשנים האחרונות  את פעילות הלובי ויחסי הציבור שלה בארה"ב.[xv]  הכלי המרכזי שלה לעוצמה רכה היא רשת אל-ג’זירה. בעוד שבשידוריה בערבית אל-ג'זירה מקדמת אידיאולוגיה מוסלמית קיצונית, בשידוריה באנגלית הקו שהיא מייצגת הוא אנטי-ציוני מובהק. אף כי משרד המשפטים האמריקאי הורה ב- 2020 לחברת הבת של אל-ג'זירה, AJ+, פלטפורמת חדשות דיגיטלית שמקדמת את הנראטיב האנטי-ציוני, להירשם כסוכנת זרה (Foreign Agent), עד היום היא לא עשתה כן.
    

14. שרשרת החסינות של קטאר. הברית האסטרטגית של קטאר עם ארה"ב  שמעוגנת במעמד "בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו  (MNNA)שהוענק לה מאחר שהיא מארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, מאפשר לקטאר להמשיך בתמיכה בחמאס, ובארגונים שמהווים איום ישיר לאינטרסים אמריקאים. כך, למרות הפעילות האגרסיבית של הממשל הנוכחי נגד תרבות 'הנעורות' ואנטישמיות בקמפוס, רועמת שתיקתו לנוכח המעורבות של קטאר.
    

התשתית הרעיונית "הנעורה" לאנטישמיות הפרו-חמאסית  

15. השינוי בגישה של השמאל במערב לישראל: מקיבוץ לכיבוש. למרות שאנטישמיות תמיד הייתה נוכחת בחוגי שמאל,[xvi] ככלל, שררה אהדה רבה למדינת ישראל בזרם המרכזי של השמאל במערב עד מלחמת ששת הימים ב- 1967. בתהליך הדרגתי שנקודות הציון החשובות בו הן מלחמות ישראל, הדימוי של ישראל בעולם והנראטיב סביבה עבר אט אט שינוי מקורבן לתליין. במיוחד השמאל הרדיקלי עבר היפוך מושלם בהסתכלות שלו על ישראל, 'מקיבוץ לכיבוש', קרי מראיתה של ישראל כמודל של חברה סוציאליסטית שיווניות ומתקדמת בשנות ה- 60 לכזאת שמייצגת את הרעות החולות של המערב בעת הנוכחית. 
    

16. פוליטיקת הזהויות ועליית תיאוריה ביקורתית של גזע ((Critical Race Theory:[xvii] החל מאמצע העשור הקודם, חדרה לשיח של מאבקי המיעוטים בארה"ב ופוליטיקת הזהויות תיאוריה שבוחנת בביקורתיות את היחס למיעוטים, ומניחה  שהליברליזם האמריקאי היה מאופיין לאורך ההיסטוריה בגישות גזעניות, ולכן הגזענות הממוסדת בארצות הברית שכיחה מאוד.
    

17. אחד מענפיה של תיאוריה ביקורתית של גזע, נקראת הצטלבויות[xviii] (intersectionality), והיא מדגישה את החפיפה בין הצורות השונות של האפליה והדיכוי של מיעוטים, שהשורש שלהן הוא בממסד הגזעני הלבן והגברי. תיאוריה זו הפכה חיש מהר לרעיון מארגן ולאקטיביזם, שהתבטא ביצירת קואליציות של מיעוטים נגד 'הממסד הלבן' שהפכו לציר חברתי רב עוצמה שהשפעתו ניכרת גם בזרם המרכזי. דירוג מעמדן של הקבוצות בהקשר זה מתמקד בעיקר בהבחנות בין מדכאים למדוכאים, על בסיס מעמד וצבע עור. 
    

18. מאז מהומות פרגוסון, אשר התרחשו במקביל למבצע צוק איתן בעזה (2014), ארגונים עם סדר יום אנטי-ישראלי הפכו להיות חלק אינטגרלי מקואליציית ההצטלבויות. חלקם, במיוחד בקרב הקהילות האפרו-אמריקאית והלהט"בית, תומך פומבית בתנועת החרמות (BDS). אותן קבוצות מחילות קוד מוסרי אוניברסלי אחיד על סכסוכים ומאבקים בעולם, ואינן מייחסות חשיבות לשונות תרבותית, פוליטית, ביטחונית, חברתית או כלכלית. לפיכך, הם מפרשים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני דרך המושגים שהם משתמשים בהם במאבקם נגד הגזענות באמריקה.
    

19. הקטלוג של יהודים כלבנים יוצר 'מחיקה' של ישראל ושל יהדות אמריקה במרחב הציבורי. השיח בקרב חוגים פרוגרסיבים אשר מתייג יהודים כלבנים, מייחס להם אחריות למנגנון הדיכוי החברתי הלבן. אמנם המוצא של רוב יהודי ארה"ב הוא אשכנזי ומעמדם הסוציו-אקונומי מעל הממוצע, אולם המושג 'לבן' בשיח האמריקאי טעון במשמעות היסטורית וחברתית הנובעת מתופעה שיהודים סבלו ממנה לאורך ההיסטוריה, גם בארה"ב. ולכן קיימת אי-הלימה בין מאפייני השיח הפרוגרסיבי בעת הנוכחית לבין החוויה היהודית בארה"ב.
    

20. הקטלוג של יהודים כלבנים הוא גורם מרכזי שמאפשר את השתוללות האנטישמיות במערב ואת מיתוג ישראל כמדינה קולוניאלית. כשיהודים נחשבים לבנים ופריבילגים, אזי אנטישמיות נתפסת בזרם המרכזי בארה"ב כ'צרה של עשירים', כזו שאין ממש דחיפות לטפל בה. בה בעת, המדינה היהודית נתפסת כמדינה לבנה וקולוניאלית. השיח הדוגמטי הזה מפקיע בפועל את הזכות של יהודים להגדיר בעצמם רכיבים יסודיים בזהות שלהם, כולל את אופן הקשר לישראל ואת האתגרים העומדים בפניהם. בשונה מהאנטישמיות ה"קלאסית", או קמפיינים אנטי-ציוניים בוטים, האפליה שנגרמת כתוצאה מקטלוג של יהודים כלבנים לא תמיד מכוונת או ניזונה משנאה, ומפיציה הראשיים אינם בהכרח אנטישמים.
    

21. השיח הפרוגרסיבי במתכונתו הנוכחית מהווה אתגר לביטחון הלאומי של מדינת ישראל משום שהוא חותר תחת מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, תחת מקומם של יהודים בשמאל האמריקאי ולכן גם תחת התמיכה הפוליטית הדו-מפלגתית שלה זוכה ישראל.
    

השילוב בין הנעורות לאסלאמיזם הוא אתגר לאמריקה (ולדמוקרטיות ליברליות במערב)

22. האסלאמיזם, בשלב זה, מסתתר מאחורי השיח הפרוגרסיבי. הארגונים האסלאמיסטים בארה"ב, מפיצים בשלב זה את המסגרת הרעיונית האסלאמיסטית בקרב הקהילה המוסלמית בארה"ב בלבד, ואילו חיצונית, חלקם מאמצים את השיח הפרוגרסיבי ומהווים חלק מקואליציות המיעוטים שנולדו מכוח גישת ההצטלבויות. הוגים אסלאמיסטים כותבים בגלוי על האסטרטגיה המאופקת של האחים המוסלמים בארה"ב, שהם מכנים 'תהליך ג'יהאד-ציביליזציוני'[xix]. על אף שסדר היום האסלאמיסטי מוצנע בשלב זה, השיח הפרוגרסיבי במתכונתו הנוכחית נתפס אצלם, בשלב הזה, כאמצעי יעיל למימוש חזונם לחסל ולהרוס את הציביליזציה המערבית מבפנים, תוך שאיפה לניצחון המוחלט של האסלאם על כל הדתות האחרות.  
    

23. ככל שהשפעתן גוברת, כך מתגלה עד כמה רדיקלי ושאפתני סדר היום של קבוצות פרוגרסיביות באמריקה של היום, אשר מאתגרות את המרקם הפוליטי והחברתי בדמוקרטיות הליברליות במערב. כך למשל, העקרונות המרכזיים בשיח הפרוגרסיבי של גיוון, הוגנות והכללה (Diversity Equity and Inclusion- DEI) הפכו מכלים שמטרתם לפצות על כשל שוק חברתי, למטרות בפני עצמן אשר יש להשיגן בכל מחיר. אלה תורגמו לתכנים וליצירת תרבות ארגונית במקומות עבודה, במוסדות חינוך בארגונים ציבוריים ובחברות פרטיות, אשר חותרים תחת ערכים בסיסיים של הדמוקרטיות הליברליות במערב, לדוגמה:

    • אנטי-פטריוטיות כרונית וחתירה תחת המרקם החברתי: בשנים האחרונות נכנסו תכנים דוגמאטיים אנטי-פלורליסטיים ברוח ה- DEI למערכת החינוך האמריקאית אשר מהם ארה"ב מצטיירת כמדינה גזענית מיסודה אשר נולדה בחטא.[xx] החינוך הזה יוצר ניכור בין אמריקאים צעירים למדינתם, ועשוי להסביר את שיוויון הנפש היחסי שבו התקבלו שריפת דגלים אמריקאים בקרב צעירים בקמפוסים בארה"ב בעקבות ה-7 באוקטובר. חינוך מהסוג הזה רק מעמיק את המתחים החברתיים ותורם לקיטוב החברתי ולשחיקה בערכים של סובלנות וחירות. וכך נוצרת דינמיקה של כפייה תרבותית, המחייבת אנשים לאמץ שפה ומחשבות מסוימות על חשבון חופש הביטוי והמחשבה.

    • חתירה תחת עיקרון המריטוקרטיה באוניברסיטאות ובמגזר הפרטי והתאגידי. ה-DEI הביא לפוליטיזציה מוחלטת של האוניברסיטאות והמגזר הפרטי. אנשי האקדמיה הישראלים הם הראשונים להיפגע מכך, משום שללא קשר להישגיהם, רבים מהם סובלים מחרם שקט שמבוסס על פוליטיקה ואידיאולוגיה. תפיסה זו היא גם אנטי-כלכלית משום שחברות פרטיות לא תמיד מקבלות את האנשים המתאימים ביותר לתפקידם. ההתכה בין האסלאמיזם לשיח הפרוגרסיבי גם יצרה מנוף לחץ על תאגידים בינלאומיים בעילה של מחויבות לשמירה על אחריות תאגידית, להפסיק את עבודתם או קשריהם בישראל גם אם הייתה לפעילותם בישראל הצדקה כלכלית מובהקת.

    • קידום כאוס וחתירה תחת המבנה והסדר החברתיים והשלטוניים. חלק מהתנועות הפרוגרסיביות היום אינן קוראות לרפורמה מבנית בממסד האמריקאי, משום שהיא תופסת אותו כגזעני ביסודו. תחת זאת, הן קוראות להריסה של מוסדות השלטון מן היסוד. כך נולדו הקריאות הפופולריות להפסיק את המימון למשטרה (Defund the Police), ללא שום הצעה לאלטרנטיבה לשמירת הסדר הציבורי.

    • כפירה של ממש בקריטריונים מדעיים בסיסיים.[xxi] פרופסור אלן סוקל[xxii] טוען שהאידיאולוגיה "מאיימת כעת בגלוי להשחית את מפעל חיפוש האמת המכונה מדע", וכדוגמה הוא מביא את החלטת כתב־העתNature  בהשפעת השיח הפרוגרסיבי, להעביר מאמרים מועמדים לפרסום גם שיפוט אידיאולוגי. במילים אחרות, המגזין עשוי לפסול מאמרים שעשויים לערער, בעיניו הסובייקטיביות של עורכיו, את הזכויות או הכבוד של קבוצות מסוימות, גם אם הם נכונים מדעית. כדוגמה אפשרית לכך מציין סוקל שמחקר אשר יקשור בין סרטן להשמנת יתר, עלול להיפסל למרות חשיבותו כי הוא עלול לפגוע בחריגי משקל.
      

24. השפעת הברית האדומה-ירוקה על השיח הפנימי ומדיניות החוץ: מכון ראות[xxiii] כתב על ההשפעה שיש לאישים וארגונים המזוהים עם הברית האדומה-ירוקה על מדיניות החוץ האמריקאית. השפעה זו מושגת באמצעות חברות קונגרס מוסלמיות שמשתייכות לאגף הפרוגרסיבי במפלגה, לארגוני לובי המזוהים עם האחים המוסלמים, בתמיכה דיפלומטית וכלכלית ממדינות כמו קטאר וטורקיה, ובסיקור תקשורתי אוהד מרשת אל-ג'זירה שמפעילה גם פלטפורמות מדיה חברתית. הפעילות של ארגונים אלה בארה"ב פועלת בסנכרון עם רשת גלובלית של ארגונים אנטי-ציוניים, כולל ארגוני שמאל פרו-פלסטיניים, שיחד יוצרים מערכת לחץ מתואמת המכוונת להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית ועל השיח הפנימי האמריקאי, במטרה לערער את הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית.
    

25. קבוצות פרוגרסיביות מסוימות חוברות במחשבה ובמעשה לגורמים המערערים תחת ההגמוניה האמריקאית. קבוצות אלה "מקבלות גב" מקואליציה של מדינות בהובלת סין, רוסיה ואיראן אשר מערערות על סדר היום הבינלאומי הנאו-ליברלי שהשתרש לאחר מלחמת העולם השנייה. המשותף לכל המדינות בקואליציה הזו הוא שהן אינן דמוקרטיות ליברליות: חלקן הן פופוליסטיות, ואחרות הן אסלאמיסטיות, סוציאליסטיות רדיקליות או מדינות 'בלתי מזדהות'. אף שבשעת כתיבת מסמך זה ברור שגם אמריקה תחת ממשל טראמפ שואפת לשנות את הסדר הבינלאומי הקיים, זה לא משנה את העובדה שהמוטיבציה של קבוצות פרוגרסיביות אמריקאיות עולה בקנה אחד עם סדר היום הגלובלי שמובילות סין ורוסיה נגד ההגמוניה האמריקאית, ולמאבק של איראן ציר המוקאוומה בישראל. המשמעות היא שבין קבוצות וארגונים אמריקאיים לבין גורמים אנטי-אמריקאיים בעליל מתקיים שיתוף פעולה שחותר להפיל את אמריקה. דוגמה בולטת לכך היו דברי השבח של המנהיג העליון של איראן לסטודנטים שהובילו את המחאות נגד ישראל בקמפוסים.[xxiv]
    

26. המסקנה היא שזן האנטישמיות הפרו-חמאסי הנוכחי, הוא רק סימפטום של תופעה רחבה יותר – 'הנעורות' - שמאיימת על אמריקה ועל דמוקרטיות ליברליות במערב. השיח הפרוגרסיבי במתכונתו הנוכחית התיך לתוכו עקרונות שמקדמות קבוצות אסלאמיסטיות, חותר תחת חינוך פלורליסטי, חופש הביטוי והדמוקרטיה, מקדם שנאה ופילוג חברתיים, מבטל את ערך המריטוקרטיה, חותר תחת הכלכלה והאקדמיה האמריקאים, עושה פוליטיזציה לאמת וכופר בעקרונות מדעיים, והוא גם חובר למדינות אנטי-אמריקאיות בעליל במטרה לפורר את אמריקה.

    
    

קונספציית ה-8 באוקטובר של יהדות ארה"ב

27. העולם היהודי חווה הפתעה בסיסית בנוגע להתפרצות המהירה של זן האנטישמיות הפרו-חמאסית. בלב הקונספציה של יהדות ארה"ב הייתה הערכת חסר למשמעות של השילוב בין הדה-לגיטימציה של ישראל לפוליטיקת הזהויות. לא הייתה בעיה של מידע או מודיעין עד  ה-7 באוקטובר בנוגע למגמות האנטי-ישראליות והאנטישמיות במערב, אולם הערכת המידע הייתה שגויה, והיא קלעה מנהיגות יהודית ופרו-ישראלית להפתעה בסיסית.[i] מה שהביא להערכה השגויה הן מגמות, דפוסי חשיבה והתנהלות שהתפתחו בעשרים השנים האחרונות והבשילו לכדי חוסר אונים מוחלט מול גל האנטישמיות. להלן העיקריים שבהם.
    

מיקוד באנטישמיות מימין

28. בקרב יהודי אמריקה ישנו קונצנזוס שאנטישמיות נמצאת בעלייה, אבל הם חלוקים לגבי מקורותיה העיקריים. קו השבר המרכזי נוגע לשאלה האם האיום הגדול יותר מגיע מהימין הקיצוני (עליונות לבנה, נאו-נאצים, וקיצונים לאומניים) או מהשמאל הקיצוני (הברית האדומה-ירוקה). באופן לא מפתיע, הדעות בנוגע לשאלה מתעצבות לרוב בהתאמה לדעות הפוליטיות ולתמיכה המפלגתית. מחקרים מראים ש"ליברלים נוטים לראות את האנטישמיות הימנית כסכנה הגדולה יותר, בעוד ששמרנים נוטים להתמקד באנטישמיות משמאל או באנטי-ישראליות." [ii] מאחר שרוב יהודי ארה"ב הם ליברלים, רוב מובהק בקרב יהודי אמריקה בזרם המרכזי תפס את האיום מימין כאיום הגדול ביותר.

29. בהתאם לכך, הממסד היהודי אימץ קונספציה שראתה באנטישמיות מימין את האיום האמיתי והחמור על הקהילה היהודית, ואילו את האנטישמיות משמאל כמטרד שולי בלבד. הממסד היהודי לא הגיב בנחישות כשמוסדות האקדמיה החלו להפלות סטודנטים יהודים, לא כשהמרחב הציבורי החל מדיר בפועל יהודים לנוכח קטלוגם כלבנים, וגם לא כשהיה ברור שמתפתחת תרבות ארגונית של אנטישמיות 'רכה' במוסדות רבים. [iii] 

30. המיקוד באנטישמיות מימין  התבטא בסדר היום של ארגונים יהודיים, בתקשורת ובפעילות יחסי ציבור והסברה. כך למשל, מנכ"ל הליגה נגד השמצה ג'ונתן גרינבלט שב והזכיר מספר רב של פעמים " white supremacists and alt-right extremists remain the “greatest threat”[iv]. בסקר של הוועד היהודי האמריקאי (AJC) התגלה ש 91% מיהודי אמריקה חוששים יותר מאנטישמיות כתוצאה מעליית הימין הקיצוני, והרבה יותר מאשר אלה אשר חששו מכך כתוצאה מעליית השמאל הרדיקלי, 71%. [v] 

31. יותר קל היה להתמודד מול אנטישמיות 'מסורתית' (בד"כ מימין), אשר לחלוטין לא מקובלת במיינסטרים האמריקאי. התקשורת האמריקאית המרכזית, מוסדות חינוך וגופי חברה אזרחית הגיבו בגינוי חד-משמעי לתקריות אנטישמיות 'מסורתית', לעיתים תוך נקיטת סנקציות נגד המעורבים, ובכך הדגישו שאנטישמיות היא לא לגיטימית. כך למשל הייתה המתקפה הציבורית והפוליטית הרחבה בתגובה לחשיפה של פוסטים ותאוריות קונספירציה בעלי מוטיבים אנטישמיים שהעלתה חברת קונגרס ב-2021[vi] או ההחלטה של  חברת אדידס לבטל את החוזה עם קניה וסט לאחר אמירות אנטישמיות מובהקות שלו.

32. הרוב המוחלט של הארגונים הקהילתיים היהודיים לא הוקיע כלל את השיח הפרוגרסיבי שקיטלג יהודים כלבנים.[vii] ארגונים מהזרם המרכזי של יהדות ארה"ב נטו להמעיט בחומרת האנטישמיות במפלגה הדמוקרטית, וקהילות יהודיות לא ניסו במשך שנים לאתגר את הכנסת רעיונות DEI לבתי ספר, לאקדמיה, לתקשורת ולאמריקה התאגידית, למרות שאלה 'רמסו' את הזהות היהודית. אפילו כיום, כשנה וחצי לאחר ה-7 באוקטובר, ארגון הגג של ארגוני קשרי הקהילה בארה"ב, המועצה היהודית ליחסי ציבור (JCPA) –שאמור להיות בחזית המלחמה באנטישמיות על שלל סוגיה - חתם יחד עם כ-30 ארגונים יהודיים בפברואר 2025 על מכתב שמגן על ה-DEI כרעיון [viii].
    

33. קיימת טענה מבוססת מחקרית[ix] שדעות קדומות אנטישמיות נפוצות הרבה יותר בקרב מי שמזוהים כימין בהשוואה לשמאל​. המחקר מראה שככל שהנבדקים הגדירו עצמם שמרנים יותר, כן גברה הנטייה להסכים לסטריאוטיפים שליליים על יהודים. מסמך זה אינו  מתיימר לכפור בממצאים הללו. ואולם אנו רואים לנו לחובה לציין שתי נקודות:

    • זן האנטישמיות הפרו-חמאסי אינו נשען ברובו על סטריאוטיפיזציה בוטה של יהודים (גם אם היא לא לגמרי נעדרת ממנו), אלא יש לו מאפיינים אחרים שלא נבדקו במחקר, ובראשן האפליה והקיפוח נגד יהודים שהן תוצאה של הקטלוג שלהם כלבנים בשיח הפרוגרסיבי. במילים אחרות, קיימת נטייה למדוד אנטישמיות לפי מדדים שהולמים את התופעה בעיקר שהיא באה מצד ימין של המפה הפוליטית.

    • השנייה, היא שמאפייניה של האנטישמיות משמאל הופכת אותה מסוכנת יותר לקהילה היהודית כקולקטיב ולחיים היהודיים באמריקה. בעוד שאנטישמיות מימין מאיימת על הביטחון האישי של פרטים, האנטישמיות הפרו-חמאסית חותרת תחת מעמד הקהילה היהודית באמריקה, מחלישה את הממסד היהודי ומאיימת גם על הזהות היהודית, והיא מהווה איום קיומי על החיים היהודיים באמריקה.

34. התוצאה של המיקוד היהודי באנטישמיות מימין, תוך 'הזנחת' הטיפול באנטישמיות הפרו-חמאסית שנפוצה בשמאל, היא נקודת מפתח בהפתעה הבסיסית שחוותה הקהילה היהודית.
    

מחיר האוניברסליזציה של הזהות היהודית ואתגר בתי הספר

35. הזרם המרכזי בקהילה היהודית האמריקאית החל לראות את מחויבותו לערכים אוניברסליים, כמו צדק חברתי וסיוע הומניטרי, כביטוי למימוש ערכים יהודיים ולא כסטייה מהמסורת. לנוכח הגיוון ההולך והמתפתח של יהדות אמריקה, מנהיגי קהילות יהודיות עסקו יותר ויותר בשאלת המכנה היהודי המשותף. מגמה זו, אשר הושפעה בין השאר מכתביו של הרב סולובייצ'יק,[x] עזרה להכשיר את מעורבותם של יהודים בתנועות פוליטיות וחברתיות אמריקאיות, ובה בעת, גם תרמה לתפיסה של רבים שתיקון עולם, במשמעות הפרוגרסיבית שלו ולא במשמעותו המקורית במשנה, הוא הביטוי האולטימטיבי לזהותם היהודית. כך, יותר ויותר יהודים אימצו את המושג "תיקון עולם" כביטוי למימוש הזהות היהודית שלהם עד שהפך להיות לערך המזוהה ביותר עם הזרם המרכזי ביהדות אמריקה.
    

36. עם הזמן, העמיקו השסעים בתוך הקהילה היהודית לגבי הערכים והמטרות אותם יש לתעדף. העיתונאי והסופר שמואל רוזנר כותב ששני יעדי ההשקעה המרכזיים של יהדות אמריקה - ישראל ותיקון עולם – הפכו לכאלה שלעיתים משלימים זה עם זה, אולם לא אחת מתחרים זה בזה, ולעיתים נדמה "'שתיקון עולם" אינו ערך משלים ל"ציונות" של יהודי אמריקה, אלא ערך המתחרה בה."[xi] לא מן הנמנע, שדווקא החיפוש אחר הייעוד המשותף של הקהילה היהודית המבוזרת והמגוונת בארה"ב, היה זה שהציף את השונות היהודית הגדולה ותרם בצורה מרכזית להתרחבות השסעים והקיטוב בקרבם.
    

37. זאת ועוד, בצד ביקורת גוברת על מדיניות ישראל, האוניברסליזם שחק את ההזדהות עם מדינת ישראל ואת הסולידריות היהודית בקרב הזרם המרכזי של יהדות ארצות הברית. תהליך זה הואץ לנוכח שינויים חברתיים ודמוגרפיים, משברי זהות והיחלשות של הממסד היהודי והמסגרת הקהילתית. כך למשל, מנהל המרכז הקהילתי בפאלו אלטו, זאק בודנר, קורא להקים ועדת חקירה של ממש ולחקור את המחדל של המנהיגות היהודית להנחיל זהות יהודית חסינה שמחוברת לישראל.[xii]
    

38. פוליטיקת הזהויות בארה"ב מעצימה את אתגר הזהות ומציבה את הקהילה היהודית במבוכה, שכן יהודים צעירים רבים חשים שהם צריכים לבחור בין נאמנותם לקהילה, לבין ערכיהם הליברלים. יתרה מכך, יהודים רבים מאמצים את התפיסה הבינארית ורואים בעצמם לבנים ופריבילגים, וכך מחריפים עוד יותר את משבר הזהות היהודית, ומאתגרים את הלכידות הקהילתית ואת החיוניות הפוליטית היהודית.
    

39. חולשה מוסדית זו מורגשת באופן חריף במערכת החינוך הציבורית לגילאי גן–י"ב. רוב הילדים היהודים בארה"ב לומדים בבתי ספר ציבוריים או בבתי ספר פרטיים שאינם יהודיים (ההערכות הן כי בין 7% ל-20% לומדים בבתי ספר יהודיים). כאשר ילד נתקל באנטישמיות בבית ספר ציבורי – בין אם מדובר בהטרדה מצד חברים לכיתה ובין אם בהטיה סמויה בתוכנית לימודים – ההורים לעיתים קרובות חשים מבודדים, חסרי אונים ולא בטוחים כיצד להגיב. הורים רבים אף אינם מצליחים לזהות מעשה כאנטישמי, במיוחד כאשר הוא מוסווה כ"ביקורת לגיטימית" על ישראל או כפעילות פרוגרסיבית אוניברסלית. מצב זה מותיר אותם פעמים רבות חסרי אונים וללא התמיכה או ההכוונה הדרושים.
    

40. כתוצאה מאתגר הזהות, בקהילה היהודית אין אפילו הבנה משותפת בנוגע לתופעת האנטישמיות משמאל, אשר נשענת על מסגרת טיעונים אוניברסלית. אתגר זה אינו זוכה להתנגדות נחושה של כלל הקהילה היהודית. יהודים רבים לא יוצאים נגד קמפיין החרמות, כדוגמה, בגלל יחסם האמביוולנטי לישראל, ורבים מהם לא מקבלים את הטענה שיש אפילו חפיפה חלקית בין תופעת האנטי-ציונות לאנטישמיות.

41. הקיטוב בקרב הקהילה היהודית סביב ישראל פוגע בלכידות הקהילתית, וחותר תחת היכולת של הקהילה היהודית בארה"ב לקדם את האינטרסים שלה. ככל שארגונים קהילתיים יהודיים מתקשים יותר ויותר להגדיר אינטרסים, מטרות, ערכים ומחויבויות משותפים, כך אפילו יצירת חזית אחידה נגד שנאת יהודים הופכת למשימה בלתי אפשרית. 
    

ארגונים קהילתיים: מאבק על רלוונטיות לצעירים יהודיים 

42. הארגונים היהודיים המרכזיים במתכונתם הנוכחית, אינם מובנים להתמודדות עם האתגרים העכשוויים. למרות שלקהילה היהודית בארה"ב השפעה ומעמד כלכלי היסטוריים, המוסדות המרכזיים שלה נעשו יותר ויותר ממוקדים בגיוס כספים ובהפצתם, ופחות בהובלת מטרות חברתיות או תנועות שורשיות. בכך הם מתמודדים עם אתגר של רלוונטיות, במיוחד בקרב הדורות הצעירים.

43. יתרה מכך, ככל שמצבה הסוציו-אקונומי של הקהילה היהודית השתפר, נראה כי ארגונים אלו איבדו את יכולתם להיתפס כבעלי ברית לגיטימיים בקרב מיעוטים וקבוצות מוחלשות אחרות. הדבר יצר קושי לארגוני קשרי הקהילה לקשור בני ברית להתמודד ביעילות עם הגל הנוכחי של רגשות אנטי-ישראליים ואנטישמיות ברמה המקומית.
    

איבוד הרחוב: חוסר 'הרלוונטיות' לזרם המרכזי 

44. בקהילה היהודית קיימת מוסכמה שגויה שהרשת הפרו-ישראלית נמצאת בנחיתות מספרית משמעותית, ומכאן שהיא יכולה להשיג הישגים טקטיים בלבד. ואולם, מחקרים מראים שבארה"ב, כמו כמעט בכל מדינה מערבית אחרת, הגרעין הקשה של התומכים בישראל גדול יותר מהגרעין הקשה האנטי-ישראלי. לא רק זאת אלא, שגם שהאהדה לישראל בקרב הזרם המרכזי גדולה יותר מהאהדה לפלסטינים.[xiii] המשמעות הנגזרת מכך שהברית האדומה-ירוקה מצליחה לתרגם את האהדה למאבקם לאקטיביזם פעיל בצורה טובה יותר, והיא עושה זאת מתוך מאגר תומכים קטן יותר.
    

45. במילים אחרות, הקהילה היהודית אינה מצליחה למסגר את המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות בצורה שבה האהדה הרחבה לישראל בציבור האמריקאי תתרגם לתמיכה פעילה. התוצאה היא שנוצרת אשליה שהאהדה לישראל מייצגת מיעוט ונגזר על הקהילה היהודית לנהל קרב מאסף חסר סיכוי, משום "שכל העולם נגדנו".
    

46. בניגוד לתפיסה הרווחת, יהודים לא נטשו את "הרחוב". בקהילה היהודית השתרש מיתוס נוסף לפיו היהודים "נטשו את הרחוב" בעקבות קפיצת המדרגה החברתית והכלכלית שחוו בשנות ה-70, לאחר שהובילו בשותפות עם השחורים באמריקה את תנועת זכויות האזרח האמריקאית בשנות ה-60. ואולם גם טענה רווחת זה אינה מבוססת על עובדות, שכן 'תיקון העולם' בפרשנות של צדק חברתי ומאבק למען זכויות מיעוטים הפכה להיות אחד הערכים המזוהים ביותר עם הקהילה היהודית ומוקד לפעילות עניפה החל משנות ה-70. [xiv]
    

47. וכך, יהדות אמריקה וישראל מפסידים במאבק על 'הרלוונטיות' ברחוב לרוב המתנדנד (Swayable Majority). ישראל מאבדת את התמיכה בקרב קהלים שמאלה מהמרכז, לרוב ליברלים מצביעי המפלגה הדמוקרטית שאין להם עמדה מוצקה כלפי ישראל. הדרך של גופים פרו-ישראליים ואנטי-ישראליים להגיע לאותם קהלים ניטרליים התמקד בניסיון להפוך את סדר היום שלהם לרלוונטי, – קרי למסגר אותו במונחים, בערכים, בחששות ובצרכים אוניברסליים המשותפים לקהלים ליברליים בארה"ב. וכך, למרות 'תעשיית תיקון העולם' ולמרות האקטיביזם היהודי הרחב, הקהילה היהודית מצאה את עצמה מבודדת יחסית במאבקה בזן האנטישמיות הנוכחי. 
    

48. הקהילה היהודית אכן איבדה את ה- Street Cred (הלגיטימציה ברחוב) כמו שרבים טוענים – אולם לא בגלל 'נטישת הרחוב' והאקטיביזם לצדק חברתי, אלא כתוצאה מכישלונה לייצר נראטיב מעודכן לחיים היהודים באמריקה.
    

49. לעומת זאת, הברית האדומה-ירוקה נחלה הצלחה בכך שהיא הצליחה להפוך לרלוונטית לקהלים ליברלים כמעט בכל מקום בעולם. השתלטות על הקמפוסים במערב ע"י פעילים אנטי-ישראליים, והחרם האקדמי והתרבותי (בין אם מוצהר או שקט) – הן עדויות לכשלונו של המאמץ הפרו-ישראלי לנצח את מאבק הרלוונטיות. הסוד של הברית האדומה-ירוקה היה זיהוי נכון וחיבור למגמות חברתיות ופוליטיות, והשתלטות על מוקדי כוח חברתיים תוך כדי עדכון הנרטיב שלה בהתאם. בארה"ב, כאמור, המפתח לתהליך זה היה זיהוי וחיבור סדר היום האנטי-ישראלי לפוליטיקת הזהויות ובמיוחד במאבק של השחורים בגזענות. אף כי אין מעניינו של מסמך זה, נציין ש'אסטרטגיית הרלוונטיות' של הברית האדומה-ירוקה שונה בכל מדינה במערב. כך למשל:

    • בבריטניה כוחות אנטי-ישראליים זיהו את האקדמיה ואת ואיגודי העובדים כפלטפורמות דרכם יוכלו להחדיר את סדר היום שלהם לזרם המרכזי; [xv]

    • בדרום אפריקה, החיבור למפלגת השלטון ה-ANC ולאיגודי העובדים הפך את 'ישראל' לנושא דגל בפוליטיקה הדרום-אפריקאית;

    • בקנדה, השילוב בין פוליטיקת הזהויות, להשתלטות על איגודים מקצועיים ולמיסוד של ארגונים אסלאמיסטים, מסביר את הצלחתם לקדם את סדר היום שלהם.
      

50. רוב הצעירים שמפגינים נגד ישראל בקמפוסים בארה"ב לא מונעים משנאה קמאית ואנטישמיות, וספק אף אם הם מונעים מסולידריות עם הפלסטינים (כפי שהם מצהירים), אלא הם תופסים את הפעולות שלהם כחלק אינטגרלי מהמאבק הפנימי האמריקאי שהם מנהלים נגד גזענות ואפליה. חמאס נתפס אצלם כארגון של אנשים חומים שמנהל מלחמה נגד מדינה לבנה וקולוניאלית. זאת המשמעות של ההצלחה של הברית האדומה-ירוקה להפוך את המאבק שלה "לרלוונטי" לצעירים אמריקאים רבים.
    

המשבר המתגלגל בקמפוסים

51. הקמפוסים באמריקה הפכו לזירות מרכזיות של פעילות אנטי-ישראלית ואנטישמית. סטודנטים יהודים מרגישים שהקמפוסים הפכו לזירה עוינת, ולעיתים נאלצים לחוות שם תקיפות מילוליות ופיזיות, ונדליזם והטרדות נרחבות ברשת. יתרה מכך, חלק מתוכניות הלימוד ומדיניות האוניברסיטאות הן בעלות אופי מפלה. דו"ח של ועדת בית הנבחרים לחינוך וכוח העבודה הגיעה למסקנה כי הזינוק באנטישמיות בקמפוסים הוא תוצאה ישירה של מחדלי מנהלי האוניברסיטאות.[xvi]
    

52. כוח משימה מיוחד הוקם למאבק באנטישמיות באוניברסיטאות, מה שהוביל לכך שחלק מהמוסדות אימצו את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. הממשל נקט גם בצעדים חריפים נגד אוניברסיטאות כמו הרווארד וקולומביה, כולל איום בשלילת מעמד פטור ממס, הקפאת מימון פדרלי והגבלת קבלת סטודנטים.
    

53. פעולות אלה עוררו מחאות על רקע חששות לחופש הביטוי ולעצמאות אקדמית. רבים בקהילה היהודית חוששים שצעדים אלה[xvii], אף שנועדו לכאורה להגנתם, עלולים למקם אותם ככלי משחק באג'נדה פוליטית רחבה יותר, ויש החוששים שזוהי אמתלה לשינוי יסודי של החברה האמריקאית.[xviii] מחברי מסמך זה טעונים שההסתייגות של רבים בקהילה היהודית מ"השליח", אסור שתהווה את העילה לפסול את המהלכים הללו, שנדמה שהם יעילים ועוקרים מהשורש שנים של אפליה אנטי-יהודית ממוסדת בקמפוסים.
    

54. הבעיה הגדולה של הקהילה היהודית-אמריקאית היא חוסר הרלוונטיות של מוסדותיה עבור הסטודנטים היהודים. על פי סקר של הליגה נגד השמצה, הלל וקולג' פולס, 83% מתוך כ-350,000–420,000 סטודנטים יהודים ברחבי צפון אמריקה חוו או היו עדים לאנטישמיות מאז 7 באוקטובר, אך רק 20% מהם מעורבים באופן משמעותי בארגונים יהודיים בקמפוס. [xix]
    

55. הפעלת הרוב היהודי השקט, הזנב הארוך של הסטודנטים היהודים היא המפתח לשינוי הדינמיקה בקמפוס. בחירתה של מאיה פלטיק, סטודנטית ישראלית המעורבת בארגון "סטודנטים תומכי ישראל" לנשיאת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת קולומביה בעיצומם של מאהלי המחאה בקמפוס, היא אינדיקציה לכך שקיים רוב דומם שמתנגד לפעילות האנטי-ישראלית אפילו במעוזים האנטי-ישראליים. [xx]
    

נחיתות תפיסתית ברשתות החברתיות יוצרת אשלייה של נחיתות מספרית 

56. הרשתות החברתיות הפכו להיות הכר המרכזי לקידום האנטישמיות הפרו-חמאסית. גורמים עוינים מצליחים להפיץ ברשתות החברתיות דיסאינפורמציה שיטתית ותכני שנאה, והם נהנים מכך שאלגוריתמים מגבירים תכנים קיצוניים. המסרים של אותם גורמים הם פשוטים וקליטים, ואין לא נתקלים בשום נרטיב קוהרנטי פרו-ישראלי במרחב הדיגיטלי שמאתגר אותם.[xxi]
    

57. הרשתות החברתיות מהוות זירה מאוד מבוזרת שפועלים בה ריבוי שחקנים, ויש בה אף מעורבות מדינתית.  רוב המחוללים של האנטישמיות לסוגיה הם אינדיבידואלים ללא שייכות ארגונית מובהקת, ואולם יש ארגונים הנמנים על הברית האדומה-ירוקה שמעודדים אקטיביזם משמעותי, ויש אף מדינות המממנות רשתות בוטים במספרים עצומים. בין השאר ידוע על קיומן של קבוצות סייבר איראניות בולטות, וניכרת השפעה מדינתית על השיח סביב ישראל מקטאר, מטורקיה, מרוסיה, ומסין, פקיסטאן, אינדונזיה ומלזיה.[xxii]
    

58. האקטיביזם הפרו-ישראלי אינו מצליח "לתת פייט" לצונאמי האנטי-ישראלי ברשת, ולכאורה, גם במקרה זה, מנסה לנצח בקרב אבוד מראש. רוב הפעילות הפרו-ישראלית היא תמונת מראה לפעילות האנטי-ישראלית וכוללת, למשל, הכשרת מובילי דעה דיגיטליים פרו-ישראליים בפלטפורמות שונות, גיוס משפיענים, פיתוח תכני מולטימדיה להפצה ברשתות החברתיות, פלטפורמות להנחלת מסרים וחמישים גוונים של חשיפת דיסאינפורמציה וניטור תכני שנאה (בחזית זאת מוביל ארגון 'מלחמה באנטישמיות ברשת'[xxiii]). הפעילות הפרו-ישראלית רוויה בחדשנות טכנולוגית מסוגים שונים ויש לא מעט גופים אזרחיים מאומת הסטארט-אפ שמנגישים טכנולוגיות שפיתחו לטובת המאבק. ואולם, עד כה גם הפעילות מהסוג הזה לא שינתה את הנחיתות הפרו-ישראלית ברשת.
    

59. ניסיונות 'דיפלומטים' של ארגונים קהילתיים יהודים לשנות את מדיניות הפלטפורמות המדיה החברתיות המרכזיות, הניבו תוצאות מסוימות אולם לא שינו את התמונה הכוללת. כך למשל הקונגרס היהודי העולמי הצליח לייצר שיתוף פעולה עם אונסק"ו ופייסבוק שהביא אותן לשנות מדיניות במקרים מסוימים ולייצר משאבים חינוכיים חדשים. [xxiv] במקרים אחרים, פעילות לובי תרמה לחקיקה ורגולציה, כמו זו במקרה של ההתאגדות הצפון-אמריקאית של הפדרציות היהודיות במקרה של 'חוק טיק-טוק'.
    

60. ההגדרות המקובלות של אנטישמיות מאפשרות פריחת אנטישמיות משמאל. אחת הסיבות לכך שההצלחה להתמודד עם אנטישמיות ברשת היא חלקית בלבד, כפי שציינו לעיל, נובעת מההגדרות המקובלות  לאנטישמיות: קיימת נטייה למדוד אנטישמיות במושגים שהולמים את התופעה מצד הימין הפוליטי, שנשענת על סטריאוטיפיזציה בוטה של יהודים. וכך גם כאשר מדווח על ירידה בנפח האנטישמיות ברשת או להסרה של תכנים אנטישמיים, הרי לרוב הם אינם נוגעים לאנטישמיות שבאה מהשמאל. בעוד שארגונים קהילתיים יהודיים מנסים בהצלחה חלקית לקדם את ההגדרה לאנטישמיות של IHRA, הרי שגם הגדרה זו אינה מתייחסת למסגור של יהודים כלבנים שעומד בבסיס האפליה והקיפוח שהם חווים.
    

61. הכישלון של הקהילות הפרו-ישראליות להתמודד עם אנטישמיות ברשת מגולם במספרים: קיים פער עצום בהיקף ובהשפעה של התכנים ברשתות החברתיות אשר מתקף, לכאורה, את "קונספציית הנחיתות המספרית". נתונים שנאספו על ידי חוקרים מאוניברסיטת נורת'איסטרן[xxv] מראים שבין ה-7 באוקטובר ל-29 בינואר 2024, היו כמעט 5,000 פרסומים אנטי-ישראליים ביום בטיקטוק ארה"ב לעומת 275 פרסומים פרו-ישראליים בלבד - יחס של 18 ל-1. מבחינת חשיפה, התכנים האנטי-ישראליים זכו ל-6.5 מיליון צפיות ביום, לעומת 400 אלף צפיות בלבד לתכנים הפרו-ישראליים.
    

62. ואולם, הרשתות החברתיות מאיצות את תופעת 'האשליות הקולקטיביות,' שמסבירה מדוע שגם הנתונים המובהקים האלה לא משקפים נכונה את דעת הרוב בארה"ב ובמדינות אחרות במערב. הרשתות החברתיות מעניקות קול לא-פרופורציונלי לדעות הקיצוניות ולקולות הרועשים ביותר, ומאיצות תופעה, שפרופסור טוד רוס קרא לה, ״אשליה קולקטיבית״ (Collective illusion): תפיסה שגויה של תמיכה רחבה בעמדות שבפועל מייצגות מיעוט קטן בלבד. הרשתות החברתיות יוצרות פער בין מה שאנשים מבטאים בגלוי, הנובע ממה שהם מאמינים שהוא דעת הרוב,  לבין מה שאנשים מאמינים באופן פרטי, ללא השפעת לחצים חיצוניים. במילים אחרות, אנשים מביעים תמיכה פומבית בעמדות שהם בעצמם אינם מאמינים בהן באמת, פשוט מפני שהם טועים לחשוב שרוב האחרים מחזיקים בהן. אשליות קולקטיביות יוצרות תפיסת קונצנזוס מעוותת, שמובילה להשתקה ולצנזור עצמי של קולות מתונים ופרגמטיים, כתוצאה מהחשש לנידוי חברתי. [xxvi]
    

63. אשליות קולקטיביות היו גורם מכריע בהפתעה שחוותה הקהילה היהודית בארה"ב לאחר ה-7 באוקטובר. הרשתות החברתיות יצרו רושם של קונצנזוס בקרב צעירים פרוגרסיבים של תמיכה בחמאס והצדקה של פעולותיו. בעוד שסקרים פומביים (כמו סקר הרווארד-האריס) הציגו תמיכה של 50-60% מבני דור Z בחמאס, הרי שבאופן פרטי רק 10-11% תמכו בארגון הטרור. ככל שהמשיכה המלחמה ועד אמצע 2024 התמיכה צנחה ל-2% בלבד. המשמעות של הירידה החדה, והלכאורה לא הגיונית, בתמיכה זו, יכולה להיות מוסברת רק על ידי התפוצצות אשליה קולקטיבית.[xxvii] ההשקעה של גופים אנטי-ישראליים בקידום תכנים שמשקפים אחוז קטן של קולות רועשים, בשילוב עם מניפולציה אלגוריתמית על ידי גורמים עוינים (כמו סין באמצעות טיקטוק), יצרו מראית עין של קונצנזוס שלא היה קיים במציאות, וחיזקו את היווצרותה של האשליה הקולקטיבית.
    

64. האשליה הקולקטיבית עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה:  ככל שצעירים מאמינים שרוב בני גילם תומכים בעמדות אנטי-ישראליות או אנטישמיות, כך הם יצנזרו את עצמם ויאפשרו לעמדות אלה לחלחל ולהפוך לתודעה. יתרה מכך, ככל שהאשליה הקולקטיבית נמשכת לאורך זמן, היא עלולה לעצב את הדעות הפרטיות של הדורות הבאים, כאשר צעירים מפנימים שקרים חברתיים והופכים אותם לערכים אישיים. בשלב כתיבת שורות אלה (מאי 2025) התמיכה בחמאס לפי סקר הרווארד האריס בקרב צעירים שוב קופצת לכאורה ל-50%,[xxviii] ולכך ניתן לייחס את חידוש הלחימה בעזה, והאנטגוניזם שיוצרת פעולת טראמפ נגד האוניברסיטאות, אלה וודאי יוצרים שוב אשליה שגויה בקרב צעירים שרוב חבריהם מזדהים עם הפלסטינים, ולכן הם מתיישרים עם “הרוב המדומיין”.

הקונספציה הישראלית הפחות-מדוברת

65. הבידוד המדיני של ישראל וגל האנטישמיות הפרו-חמאסי שהחל יום לאחר הטבח הוא במידה רבה תוצאה של קונספציות שישראל לקתה בהן בתחומים שאינם ביטחוניים או צבאיים. בעוד שצה"ל התאושש לאחר הטבח והוביל את מדינת ישראל להישגים מרשימים, בשדה המדיני מערך החוץ הישראלי לא מנוהל, לא מתואם ומתנהל בכאוס. משרדי ממשלה שונים מטפלים בממדים שונים של מערך החוץ ללא תיאום, וללא מערכת מסרים מאוחדת או גוף מתכלל.

66. ישראל מפסידה הפסד מוחלט בשדה המדיני-דיפלומטי: למרות תנאי פתיחה "מצוינים" מבחינת הסברה לאחר טבח ה-7 באוקטובר, ישראל איבדה תוך מספר שבועות את האהדה הבינלאומית והפכה בפועל ל'מצורעת'. גם במדינות אוהדות לישראל התמיכה בה ירדה דרמטית, כולל בגרמניה ובארה"ב. מספר מדינות ידידותיות אחרות הטילו אמברגו נשק על ישראל, כולל, איטליה, בריטניה וקנדה, ואפילו ארה"ב של ביידן עיכבה חימושים בעקבות ביקורת על ישראל.[i] 

67. התבוסה הדיפלומטית היא נגזרת מרכזית של הגישה הרואה את הזירה המדינית כמשנית לשיקולי הביטחון הלאומי. התנהלותה של ישראל היא אינדיקציה להערכת החסר בישראל לחשיבות של הזירה המדינית, ולמאפייני התוכנית של ציר המוקאוומה להביא להקרסה של מדינת ישראל. בכל הקשור לעזה,  מאז סיום השלב העצים בלחימה בעזה בשלהי 2023 ועד ההסלמה מול לבנון ואיראן בספטמבר 2024, מרכז הכובד של "המלחמה" עבר לשדה המדיני, שם ישראל נחלה תבוסה אחר תבוסה. אין למדינת ישראל "צה"ל מדיני-דיפלומטי", שיכול להוביל מהלכים מורכבים.

68. 'ברדק ישראלי' במערך החוץ. שורה ארוכה של משרדים מנהלים יחסי חוץ סמי-עצמאיים עם תיאום רופף ביניהם וללא גורם מתכלל. בין השאר הדברים נוגעים למשרד ראש הממשלה, לדובר צה"ל, למשרד התיירות, למשרד המשפטים, למשרד לקליטת עלייה, ולמשרד הכלכלה. גם המוסדות הלאומיים ובראשן הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית מתואמים בצורה חלקית בלבד עם גופי הממשלה. בהערכות מצב חשובות של הביטחון הלאומי, לא תמיד יושבים סביב השולחן אנשי מערך החוץ שיכולים להציג בדיון בצורה עשירה את האתגרים בממד המדיני-אזרחי.

69. מרחב התמרון המדיני של ישראל הוצר כתוצאה ממחדלים מדיניים ברורים בזמן המלחמה ובראשם חוסר נכונות להציב יעד מדיני למלחמה,[ii] ופעולות מוגבלות מדי למניעת משבר הומניטרי ברצועה.[iii] ישראל ניהלה את המלחמה שהיא לא מצליחה למנוע סכסוכים פומביים עם ממשל ביידן, ולא מצליחה להוביל מהלכים דיפלומטים מורכבים שהיו מיטיבים את מעמדה של ישראל (כגון לחץ דיפלומטי על מצרים לפתוח את שעריה לפליטים - ראו את "שלח את עמם או פירוק אונר"א). כניסתו של טראמפ לבין הלבן שהרחיבה באחת את המרחב התמרון המדיני של ישראל אינה משקפת תבונה מדינית ישראלית, אלא יותר מזל.

70. גל האנטישמיות הפרו-חמאסי משקף גם מחדל ישראלי בתחום המדיני שגדול הרבה יותר מהאחריות ומהסמכויות של גופי הממשלה והביטחון הרלוונטיים בתחום זה. אף כי קצרה היריעה של מסמך זה מלכסות את מלוא המחדל המדיני, כן נציין את הכישלון הישראלי להתמודד עם השחיקה במחויבות ובתמיכה בישראל במפלגה הדמוקרטית. האגף הפרוגרסיבי במפלגה החדיר את השיח האנטי-ישראלי למפלגה, וישראל שהייתה בעבר נושא דו-מפלגתי בקונצנזוס, הפכה לנושא פוליטי מקוטב.[iv] 

רקע: קיצור תולדות ההתמודדות הממשלתית הכושלת עם קמפיין הדה-לגיטימציה 

71. מקום המדינה ועד 2009, משרד החוץ הוביל את המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות כפועל יוצא של עיסוקו במדיניות חוץ, אולם ללא סמכות פורמלית ספציפית בנושאים אלה. מאז 2009 ו-2010 (בהתאמה), משרדי ממשלה אחרים – שהם משרדי מטה ללא נציגות בשטח – אמונים רשמית על הובלת את המאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימציה של ישראל. לראשונה בממשלה הנוכחית, שני הנושאים הללו מטופלים על ידי משרד ממשלתי אחד, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות.[v]

72. שנת 2010 נחשבת קו פרשת המים בהתייחסות של הממשלה לאיום הדה-לגיטימציה כאיום מובחן. פרסום דו"ח גולדסטון שבחן את פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה והמשט לעזה שהתרחשו באותה השנה, נתנו דחיפה לתנועת החרמות נגד ישראל והאיצו תהליכים שאיימו לבודד את ישראל מדינית. בה בעת, הם היוו קריאת השכמה למדינת ישראל בנוגע לאיומים בזירה המדינית והאזרחית.
    

73. מכון ראות היה החלוץ בניתוח והבנה של המאפיינים הייחודיים של תופעת הדה-לגיטימציה ורבות מהמלצותיו בדו"ח שפרסם לקראת כנס הרצליה ב-2009 אומצו על ידי הממשלה וארגונים יהודיים בתפוצות.[vi] כך למשל, המשרד לעניינים אסטרטגיים הוביל מאמץ עולמי מוצלח יחסית ליצירת רשת פרו-ישראלית. כמו כן, המלצת מכון ראות למסגר את אתגר הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כנושא של ביטחון לאומי התממשה בהצהרה פומבית של רה"מ, ובהקמת מערכי מודיעין ייעודיים בגופי הביטחון שניטרו ממדים שונים של האתגר. גם בעולם היהודי אירועי שנת 2010 הביאו להיערכות מחודשת במלחמה בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות. גופים ייעודיים חדשים הוקמו ותפיסת ההפעלה שלהם עודכנה,[vii] נוצרו קואליציות חדשות ושיתופי הפעולה גברו.  
    

74. כתוצאה משידוד מערכות זה, בין 2010 ל-2014 הרשת הפרו-ישראלית השיגה הישגים משמעותיים שהסיגו לאחור את גל האנטישמיות והדה-לגיטימציה. ביטויי השנאה לא נעלמו, אולם בכל זירה הצליחו ישראל וקהילות יהודיות למנוע, לחסום או לסכל פרובוקציות, החלטות על חרמות וסנקציות נגד ישראל. ישראל גם הצליחה לפתח מענה שסיכל את קמפיין המשטים לעזה ומנע ממחולליו לשחזר את 'ההצלחה' של מאי 2010. באותה התקופה ישראל הצליחה לסכל סיכול מוחלט את כל ההתקפות המשפטיות, למשל במקרה של דו"ח פאלמר של האו"ם שקבע שהסגר הימי שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה חוקי משום שעומדת לישראל זכות ההגנה העצמית. ההצלחות האלה שיקפו את התיעדוף הישראלי לאיומים בזירה המדינית, ופעילות אפקטיבית של הרשת שהתבססה בעיקר על שת"פ גלובלי עם גופים יהודים ופרו-ישראליים.[viii]
    

75. ואולם, 'תור הזהב' של המלחמה בדה-לגיטימציה היה קצר מאוד (2010 ~2014). לאחר שנים של הצלחה יחסית, החל כרסום זוחל בחשיבות שיוחסה לאתגר מצד הממשלה. המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים שעסקו בתופעה החלו לעבוד בנפרד (בסיילו) וכבר לא היו חלק מהשיחה של הביטחון הלאומי. אחד הביטויים לכך, הן פירוק כמה מהיחידות המודיעיניות הייעודיות לניטור האתגרים בזירה זו. אף כי שמעולם לא התקבלה החלטה רשמית שלא להתייחס לאנטישמיות ולדה-לגיטימציה כנושא של ביטחון לאומי, בפועל, התנהלות הממשלה שיקפה הערכת חסר מתגברת לנושא. מעבר לכך, פוליטיזציה גוברת השפיעה על מערך הפעולות של הגופים הממשלתיים הרלוונטיים ופגעו ביכולת של מדינת ישראל לעבוד בצורה אפקטיבית עם הרשת הפרו-ישראלית.
    

76. כל אלה, יחד עם זאת, אינם מסבירים את תהליך אי-ההתמקצעות והשטחיות שעבר על משרדי הממשלה שהיו אמונים על האתגר: מגופים ממשלתיים שנועדו לבנות ולמקצע את הרשת הפרו-ישראלית, אלה הפכו לגופים שעסוקים במופעי ראווה יח"צניים, המתמקדים בהסברה שטחית טהרנית של צדקת  הדרך שאינה מכוונת כלל לקהלים הרלוונטיים. אף כי זוהי נקודה קריטית להבנת מצבה של ישראל, בשל רגישות הנושא, בנקודות אלה לא נרחיב בגרסה הפומבית של המסמך.[ix] 
    

77. וכך, הגיעה ישראל ל-8 באוקטובר עם מערך חוץ לא רלוונטי לטיב האתגר. גם כיום משרדי הממשלה היום עובדים כמעט ללא תיאום; המיקוד במלחמה באנטישמיות מנוהל במנותק מאתגרים מדיניים וביטחוניים רלוונטיים; והכלים של הממשלה להתמודד עם האתגר מוגבלים.

התגובה הממשלתית בזמן המלחמה: 'חמישים גוונים של הסברה' 

78. יחידות שונות במערך החוץ הישראלי  השיבו מלחמה שערה ולחמו בקרב מאסף. מול מתקפת הטרור חסרת התקדים, מצאה ישראל את עצמה מתמודדת לא רק עם חזית צבאית, אלא גם עם מערכה דיפלומטית, משפטית ותקשורתית בזירה הבינלאומית באינטנסיביות ובהיקף שלא  הכירה.   בשונה מאירועים קודמים, שבהם נטתה ישראל להימנע מחשיפת קורבנותיה, הפעם הוחלט במודע להציג תיעוד קשה ולא מצונזר כמעט של הטבח, במטרה לזעזע את דעת הקהל העולמית ולבסס את הלגיטימציה למלחמה. ההנחה הייתה שחשיפת האמת הקשה תיצור הזדהות ותמיכה בישראל. בנוסף לכך, התפתחה מערכת הסברה אזרחית משמעותית, שהובילו אותה קהילות יהודיות ברחבי העולם.
    

79. ואולם, האמת המרה היא שגם מכלול פעולות אלה היה רחוק מלהיות אפקטיבי. לא היה די בפעולותיה של ישראל ושל הקהילות היהודיות לעצור את הסחף, וישראל אפילו לא הצליחה למנוע מטרה פשוטה לכאורה: מניעת ההסתמכות של כלי תקשורת זרים על מקורות של ארגון הטרור הרצחני חמאס (כמו ביחס למספר ההרוגים ברצועה), ולהעדיף אותם פעמים רבות על פני מקורות ישראליים.
    

80. גם פעולותיה היצירתיות של ישראל בזירה הזו לא היו פרי של אסטרטגיה מקיפה. חלק לא קטן מהאתגר של שירות החוץ היה להתמודד עם "שריפות" שגרמו פליטות פה של שרים 'סוררים', הצהרות ספונטניות או פעולות לא מתואמות של גורמי ממשלה בנושאי חוץ. פיצול הסמכויות וחוסר בין הגופים האמונים על ממדים שונים של מדיניות החוץ של ישראל התבטא בחוסר קוהרנטיות במסרים ובגישות. התיאום בין משרד החוץ, משרד התפוצות, משרד ההסברה (שפורק בתחילת המלחמה), דובר צה"ל, משרד ראש הממשלה וגופים נוספים היה רופף מאוד במקרה בטוב. היעדר גוף מתכלל יצר מצב של כפילויות וסתירות בהתנהלות הישראלית. 
    

81. הגישה המרכזית של ישראל התבססה על מה שניתן לכנות "פרדיגמת ההסברה," אשר שיקפה נטייה לראות בהתפרצות האנטישמיות בעיה טכנית שהפיתרון שלה הוא טכני. ואולם פרדיגמת ההסברה נכשלה משום שהניסיונות להסביר את הסכסוך באמצעות דוברים רהוטים המציגים עובדות היסטוריות או מסבירים את המציאות הביטחונית המורכבת של ישראל אינם מתחברים למסגרת הערכית-רעיונית שדרכה הדור הצעיר מפרש את המציאות.  וכך, למרות ההשקעה האדירה, ישראל מצאה עצמה במגננה תקשורתית ככל שהמלחמה התארכה.
    

82. ההסתמכות הכמעט בלעדית על דוברים צבאיים במדים להתמודד עם סוגיות פוליטיות והומניטריות לא הייתה יכולה להצליחה. לנוכח הכאוס במערך החוץ הישראלי, אין פלא שבזמן המלחמה כישראל הסתמכה על דוברים צבאיים במדים. על אף שדוברי צה"ל במדים עשו לרוב עבודה טובה בתנאים קשים, הם נתקלו בחשדנות ובחוסר אמון טבעיים כשדיבררו סוגיות פוליטיות והומניטריות. בנוסף לכך, נעשו גם טעויות חובבניות ששיקפו חוסר הבנה של קהל היעד. דוגמה בולטת לכך היא שחרור סרטון הריגת סינוואר, שהיה אמור להיות מסר לניצחון, ואולם הפך אותו לדמות מיתית בקרב הפלסטינים כמי שנלחם עד רגעיו האחרונים עם מקל בצבא עתיר טכנולוגיה.
    

83. במקביל לכך, הסטות משאבים לפיתוח פתרונות טכנולוגיים לאתגר היו לרוב לא מועילות משום שאלה הופעלו ללא מסגרת תפיסתית עשירה, ולכן השימוש ברובם המוחלט היה לא רלוונטי לבעיה. ככל שהמלחמה התארכה, החלה ישראל לבצע התאמות באסטרטגיית ההסברה שלה. הוגדל התקציב המוקצה להסברה דיגיטלית, גובשו שיתופי פעולה עם משפיענים בזירה הבינלאומית, ונעשתה מחשבה מחודשת על פנייה לקהלים צעירים יותר. עם זאת, הבעיות היסודיות של חוסר קוהרנטיות, היעדר תיאום, ופער בין המסרים הישראליים לבין המסגרת הערכית של קהלי היעד נותרו בעינן. הטכנולוגיה היא כלי, ואינה יכולה לבדה לגשר על פערים תפיסתיים, ובמקרים רבים השימוש בה אף העמיק את הניכור בין העמדה הישראלית לבין קהלי היעד הבינלאומיים. ארגון חמאס ותומכיו הצליחו במקרים רבים "להשתלט על הנרטיב" ברשתות החברתיות ולנצל את 'האשליה הקולקטיבית' סביב ישראל (ר' לעיל), והפכו את התמונה כך שישראל, שהייתה הקורבן בתחילת האירועים, הוצגה בהדרגה כתוקפן אכזרי בעיני חלק מדעת הקהל העולמית.

המלצות למדיניות לאומית ישראלית

84. חלק זה מציין בקווים כלליים את העקרונות הנדרשים לשינוי הפרדיגמה הנדרשת בממשלה, שתכליתה הוא מעבר ממענה לאנטישמיות שהוא מפוזר, טכני, חלש ולא קוהרנטי, לגישה שתופסת את האתגר כאתגר ליבה של הביטחון הלאומי הישראלי. כיום ברור שהאנטישמיות הפרו-חמאסית היא חלק אינטגרלי מדוקטרינת ההשמדה של אויבי ישראל במרחב, ולכן יש להגדיר אותה כנושא של ביטחון לאומי.

הגדרת מחדש של הניצחון: 'לגיטימציה' בינלאומית כמטרה אסטרטגית 

85. הפרקטיקה של תפיסת הביטחון הלאומי חופפת כמעט לחלוטין לתורת הפעלת הכוח ובוחנת את התוצאות בשדה הקרב כאינדיקציה הבלעדית לניצחון במערכה. תפיסה זו חייבת להתפתח ולהתמקד במגמות המדיניות והביטחוניות שהמערכה עשויה לחולל, שהן החשובות יותר. במיוחד, בעשור האחרון חלה שחיקה בחשיבות המיוחסת ל"איומים הרכים" שישראל מתמודדת עמם, והיו לכך ביטויים מבניים.
    

86. יצירת התנאים לחיזוק הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל לטווח הארוך חייבת להיות מדד ליבה של המערכה: לגיטימיות ותוצאות מדיניות אינן תוצרי לוואי - הן יעדים ראשוניים במעלה המשפיעים על עיצוב מטרות צבאיות מההתחלה.
    

87. לפיכך, ניצחון אמיתי במערכה הנוכחית אינם תלויים רק בהבסת האויב בשדה הקרב, אלא גם במיגור מטרתו המרכזית להפוך את ישראל למדינה מצורעת ולשבור את הרוח של החברה הישראלית; 'ניצחון מוחלט' יושג, לפיכך, ככל שהיציאה מהמערכה תהיה כזו עם תנאים שיאפשרו את חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל לטווח הארוך (אין אשליה שזה אפשרי בטווח הקצר) וחיזוק החוסן הישראלי.
    

88. שקלול מובנה  בין המעשה המדיני למעשה הצבאי: המטרה המרכזית בקרב צריכה להמשיך להיות הכרעה של האויב, ואולם הדרך לעשות זאת צריכה לשקלל גם ממדים דיפלומטים, הומניטריים ותקשורתיים – כדי שאפשר יהיה להמיר ניצחונות בשדה הקרב ליתרון אסטרטגי. כך למשל, ישראל לא נהגה לפני הכניסה לרפיח, אשר הייתה צריכה לכלול מהלך דיפלומטי מקביל שתוקף את הנראטיב המצרי (ושל חמאס) אשר התקבל כהנחת עבודה שאין לערער עליה, שבעיית העקורים היא בעיה פוליטית ולא הומניטרית.[i] להבדיל מכך, העבודה עם קרן הסיוע האמריקאית ההומניטרית GHF הייתה מהלך בכיוון הנכון – שם הכישלון הקולוסאלי של יחסי הציבור נעוץ בניהול טכני טקטי.[ii] 
    

89. לנצח את 'איראן' במזרח התיכון, ואת 'קטאר' בהרווארד: אין במסמך זה קריאה להפוך את ההשלכות של פעולות צבאיות על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל לשיקול המרכזי, אולם תכנון המערכה צריך לשאוף לשילוב אופטימלי בין היעדים המדיניים לצבאיים.

 

הגדרה מחודשת של האתגר: נושא של ביטחון לאומי 

90. הגישה של המדינה למלחמה באנטישמיות חייבת להיות ממוסגרת מחדש.

91. הגדרה רשמית של המלחמה באנטישמיות כנושא של ביטחון לאומי. תקופה ארוכה מדי, אנטישמיות ודה-לגיטימציה של ישראל מוסגרו כאיומים רכים, משניים לאיומים של ישראל בשדה הקרב. זו הייתה טעות פטאלית. האנטישמיות הפרו-חמאסית היא חלק אינטגרלי מדוקטרינת ההשמדה של אויבנו את ישראל. הגדרה של הנושא הזה כנושא של ביטחון לאומי, שמנוהל מנקודת המבט של ראש הממשלה, מגובה בתקציבים, ומהווה שיקול מרכזי במערכה – הוא מחויב.

92. הכרה באיום כרב-ממדי ומורכב: המדיניות הלאומית חייבת להכיר בכך שהאנטישמיות והדה-לגיטימציה אינן תופעות מונוליטיות. הן באות לידי ביטוי בזירות מגוונות - אקדמיה, פלטפורמות דיגיטליות, תרבות ותקשורת - כל אחת עם מחוללים שונים ודינמיקות ייחודיות. הבנה זו מחייבת פיתוח מערך כלים מגוון ומותאם לכל זירה.

93. הקמת מטה מרכזי: אנחנו מציעים שהאחריות והסמכות הפורמליים צריכים להיות במשרד ראש הממשלה, במועצה לביטחון לאומי או במשרד החוץ (אנו סבורים שהפתרון המיטבי יהיה כרוך בהקמת רשות ייעודית, ראו להלן) – על מנת להבטיח קוהרנטיות ותכלול בתגובה שיוצאת מישראל. המשמעות של המלצה זו היא לא בהכרח נטילת סמכויות ממשרדים ממשלתיים אחרים, אלא קריאה לתכלול של הנושא ברמה הגבוהה ביותר ושבירת העבודה ב'סיילו' הנהוגה היום. למען הסר ספק – לא מדובר במטה ההסברה שיושב במשרד ראש הממשלה, שכאמור במסמך זה, אנו מייחסים לו רלוונטיות לחלק קטן מאוד מהאתגר איתו מדינת ישראל מתמודדת. חוסר התפקוד של מטה ההסברה הוא מחדל, אולם לא היה בכוחו לשנות את התמונה מהיסוד גם אם היה מנוהל כהלכה, ללא שינויים מקבילים המצוינים במסמך זה.

הקמת רשות לאומית למאבק באנטישמיות

94. רשות לאומית סטטוטורית למאבק באנטישמיות היא צורך אקוטי. האתגר המורכב והרב-ממדי מחייב גוף ביצועי ייעודי, בעל סמכויות, תקציב ועצמאות תפקודית, שיבטיח המשכיות וניהול אסטרטגי ארוך טווח. במקום להקים עוד משרד ממשלתי שיהיה כפוף לשינויים פוליטיים. תהליך ההקמה יכול להתבסס על מודלים מוצלחים של גופים שהחלו את דרכם כיחידות "אינקובציה" בתוך משרדי הממשלה לפני שהפכו לרשויות עצמאיות. בדומה לרשות לתקשוב ממשלתי או לרשות חירום לאומית (רח"ל), ניתן להתחיל בהקמת מנהלת ייעודית במשרד ראש הממשלה או במל"ל.

95. בשלב האינקובציה הראשוני, תפקיד המנהלת יהיה לגבש את תפיסת ההפעלה, למפות את השחקנים והפערים בזירה, לבנות תוכנית עבודה רב-שנתית, ולתכלל את הפעילות הראשונית בין משרדי הממשלה וגופי הביטחון. לאחר הוכחת ההיתכנות וגיבוש תורת הלחימה, המנהלת "תצא החוצה" ותהפוך לרשות עצמאית שתפעל במודל של זרוע ביצועית של הממשלה.

96. רשות כזו תפעל כגוף מתכלל ומקצועי, ותממש את "גישת הזרז" המוזכרת בהמלצה הבאה. היא לא תחליף את משרד החוץ או את הפעילות של ארגוני החברה האזרחית, אלא תרכז ותעצים אותם. יתרונותיה המרכזיים של רשות לאומית יהיו:

    • המשכיות ויציבות: כגוף סטטוטורי, הרשות תהיה מוגנת יותר מהזעזועים הפוליטיים התכופים ותבטיח מדיניות עקבית וארוכת טווח, שלא כמו משרדים ממשלתיים שפעילותם תלויה בזהות השר המכהן.

    • מקצועיות ומיקוד: הרשות תהווה מוקד ידע לאומי ותאפשר פיתוח התמחות ושימור זיכרון ארגוני. היא תמשוך כוח אדם מקצועי ותפעל על בסיס מחקר, מודיעין ונתונים, ולא על בסיס אימפולסים תקשורתיים.

    • שבירת ה'סיילו' הממשלתי: הרשות תשמש כגורם מתכלל בעל סמכות שיחייב את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים (חוץ, תפוצות, משפטים, כלכלה וכו') וגופי הביטחון לפעול בתיאום, תחת אסטרטגיה לאומית אחת, ובכך תמנע כפילויות ובזבוז משאבים.

    • כתובת אחת לרשת הגלובלית: הרשות תהווה נקודת ממשק מרכזית וברורה עבור ארגונים יהודיים ופרו-ישראליים בעולם, ותאפשר למנף את היתרון היחסי של המדינה בהנגשת מודיעין, כלים טכנולוגיים, סיוע דיפלומטי ומשפטי, ומשאבים נוספים באופן יעיל ומסונכרן.
      

תפיסת ההפעלה: 'זרז' המנגיש יכולות משלימות

97. מדינת ישראל היא מתכללת טבעית למאבק באנטישמיות העולמית: כמדינת הלאום של העם היהודי, ישראל נושאת באחריות ייחודית, אך תפקידה המרכזי אינו להוביל ישירות את כל המאבקים האזרחיים-מקומיים באנטישמיות ובדה-לגיטימציה. המדינה שואפת לשמש כגורם מתכלל, מעצים וממקצע של רשת פרו-ישראלית מגוונת וגלובלית. היא מכוונת לרכז את הרשת סביב מטרות ואתגרים, לעודד שיתופי פעולה וקואליציות רחבות, אך להשאיר את ההובלה המקומית בידי הארגונים והקהילות בשטח.
    

98. התמקדות ביכולות מדינתיות משלימות וייחודיות: המפתח לאפקטיביות המדינתית טמון בהנגשת משאבים ויכולות שאינם נגישים בדרך כלל לארגוני חברה אזרחית, תוך הימנעות מתפיסה "אקטיביסטית" מדינתית ישירה שעלולה לפגוע באמינות המאבק או להתפרש כהתערבות. הדגש הוא על יצירת תשתית אסטרטגית שתאפשר לארגונים אזרחיים לפעול ביעילות רבה יותר.
    

99. יכולות מדינתיות משלימות מרכזיות:

    • מודיעין ותשתיות מידע: מערכות האיסוף המדינתיות יכולות לספק מידע קריטי על זרמי מימון של גורמים עוינים, קשרים בין ארגונים, וקמפיינים דיגיטליים מאורגנים. מיפוי דינמי של רשתות אנטישמיות גלובליות יכול לאפשר מענה ממוקד ואפקטיבי יותר על ידי ארגוני הרשת.

    • סייבר: אנו מציעים להקים יחידת סייבר גדולה המתמחה במאבק דיגיטלי באנטישמיות ובדה-לגיטימציה. יחידה זו תשלב יכולות של איסוף מודיעין דיגיטלי, פיתוח כלים טכנולוגיים מתקדמים, ופעילות סיכולית ברשתות החברתיות. יש לפתח כלים מבוססי בינה מלאכותית, ניתוח נתונים מתקדם, וטכנולוגיות דיגיטליות לניטור, ניתוח ותגובה.

    • קידום הגדרות בינלאומיות: המאמץ המתמשך להטמעת הגדרת IHRA נתפס כמשימה בעלת עדיפות, כבסיס להבנה משותפת של התופעה ולהתמודדות עקבית עמה. ההכרה בכך שהיא עדיין אינה "תו תקן" מחייבת המשך המאמץ הדיפלומטי וההסברתי בתחום זה.
      

פרדיגמה חדשה ליחסים עם אמריקה: מערכים משותפים לריאל-פוליטיק

100. למרות השיא ביחסי ישראל-ארה"ב בעידן טראמפ, ישראל חייבת לפעול כדי לעדכן האדנים למערכת היחסים עם ארה"ב כדי להימנע מהפתעה בסיסית נוספת: מערכת היחסים המסורתית בין ישראל לבין ארה"ב המבוססת על ברית של ערכים משותפים מתערערת, בראש ובראשונה לנוכח הקיטוב החריף בארה"ב אשר הופך את המושג ערכים אמריקאים לחלול. הביקורת על ישראל במפלגה הדמוקרטית יחד עם התחזקות כוחם של הפרוגרסיבים במפלגה מצד אחד, והתחזקות האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית מצד שני, מחייבים עדכון גרסה למערכת היחסים עם אמריקה, אשר צפויה להיות מאותגרת עם סיום כהונת הממשל הנוכחי.

101. במקום סיוע אמריקאי, השקעה משותפת: ישראל חייבת לפעול פרו-אקטיבית על מנת למסגר את מערכת היחסים עם ארה"ב כזו המבוססת על אינטרסים משותפים. על ישראל לשנות את הדינמיקה של היחסים ולמצב את ישראל כשותף ביטחוני, אשר החדשנות והמודיעין שלו הם נכס לאמריקה. המיקוד צריך להיות על 'מה יוצא מזה' לאמריקה. ישראל חזקה ועצמאית היא נכס אסטרטגי החיוני למאבק בטרור העולמי לאיומים על ארה"ב ברמה הגאו-אסטרטגית.
     

המלצות למנהיגות יהודית ופרו-ישראלית באמריקה

עיקרון  1: המטרה – נטרול תהליך הנורמליזציה של האנטישמיות

102. הגדרת המטרה : מאחר שלא ניתן לחסל את האנטישמיות, המטרה של כלל הארגונים בשדה צריכה להיות נטרול תהליך הנורמליזציה של האנטישמיות בזרם המרכזי. זוהי מטרה מוגדרת, מדידה וניתנת להשגה, המאפשרת תכנון אסטרטגי מוקד ומעקב אחר תוצאות.

עיקרון  2: מסגור האנטישמיות כסימפטום לאתגר אמריקאי

103. אנטישמיות כחלק מהתמודדות עם קיצוניות פרוגרסיבית: יש למסגר את האנטישמיות כסימפטום של בעיה אמריקאית רחבה יותר ואתגר מרכזי לכלל הדמוקרטיות הליברליות במערב. שריפת דגלים אמריקאים על ידי סטודנטים אמריקאים ושיבוש חיי הקמפוס מחזקים את התפיסה שהמחאות נגד ישראל הן למעשה מאבק על דמותה של אמריקה. המוחים שואפים לאתגר את הסדר החברתי האמריקאי ולהחליפו בסדר חברתי רדיקלי המערער על ערכים מערביים.
     

104. נטישת תפיסת ה"קנרית ממכרה הפחם": הגישה המקובלת היום בממסד היהודי, הממסגרת את האנטישמיות כסממן מוקדם לבעיות עתידיות לאמריקה, אינה מספיק אפקטיבית. במקום זאת, יש לדבר על האתגרים הנוכחיים והמקבילים של החברה האמריקאית כתוצאה מהקיצוניות של השיח הפרוגרסיבי הנוכחי, שאנטישמיות פרו-חמאסית היא רק סימפטום אחד שלה.
     

עיקרון  3: מעבר להתנהלות בטוחה שמייצגת את דעת ה'רוב' הדומם

105. מגבלה מרכזית של המענה היא תפיסת המציאות שלה כ'מיעוט' שמנהל קרב מאסף נגד נרטיב פופולרי. ואולם, כאמור, סקרים מגלים שהתמיכה בישראל גדולה משמעותית מהבסיס האנטי-ישראלי. כדי לנצח, הקהילה חייבת לנטוש את עמדתה התגובתית  ולאמץ אסטרטגיה פרואקטיבית שיכולה לסחוף חלקים מהרוב הדומם.
     

106. רוב אינו מתנצל על קיומו. הקהילה היהודית חייבת להפסיק להילחם בתנאים ובמסגרות השיח שמייצרים לה מתנגדיה התופסים את הקהילה היהודית כפריבילגית וכזו שתומכת בקולוניאליזם. אף כי הדברים עשויים להישמע כמובנים מאליהם, חלק מהארגונים הקהילתיים המרכזיים בארה"ב מאמצים דווקא גישה הפוכה מתנצלת ומזיקה.
     

107. בניית חוסן וקביעת קווים אדומים. הקהילה חייבת להשקיע במסגרות חינוכיות הבונות זהות ציונית גאה ולא מתנצלת, כאלה שיוצרים נוגדנים בקרב הנוער היהודי נגד ההשפעות המזיקות של פוליטיקת הזהויות. גישה כזו דורשת מנהיגות יהודית ששואפת להשפיע על השיח ולא נגררת אחר מאפייניו, וכזו שמציבה קווים אדומים בפני גורמים השואפים לחטוף את סדר היום של הקהילה.
     

108. מיקוד מרכזי: ניסיון להפעיל את הרוב היהודי הדומם. המשימה היא להפעיל את "הזנב הארוך" של סטודנטים יהודים בקמפוסים (כ-80%) או הורים של תלמידים בבתי ספר ציבוריים (קרוב ל-90%)  שחווים אנטישמיות אך לא נוטלים חלק במסגרות המאורגנות של הקהילה היהודית ונותרים מבודדים.
     

עיקרון  4: ניפוץ האשליה הקולקטיבית סביב ישראל

109. אסטרטגיית של 'הרוב’ דורשת ניפוץ "האשליה הקולקטיבית" סביב ישראל, כאילו התמיכה בה מייצגת מיעוט קטן. האשליה הזו בעיקר משתקפת בתיבות תהודה של קהלים ליברליים ברשתות החברתיות – משום שהרשתות החברתיות מגבירות את קולות הקיצוניים, משתיקות את המתונים, ויוצרות תפיסה מעוותת של קונצנזוס שלא קיים כלפי ישראל. ניפוץ האשליה הקולקטיבית סביב ישראל דורש פעילות בכמה ממדים:

     • העלאת המודעות לתופעת האשליות הקולקטיביות בתוך ומחוץ לקהילה היהודית חיונית, גם אם לא מספיקה, כדי להילחם בהשלכות התופעה הזו.

     • דיפלומטיה מול עם חברות הטכנולוגיה.  ארגונים קהילתיים חייבים לדרוש שקיפות אלגוריתמית מענקיות הטכנולוגיה, כמו גם לחייב אותם לפעול כדי לנטרל את ההשפעה של רשתות בוטים עוינות המגדילות את האשליה. יש להמשיך לדרוש מהם אכיפה עקבית של מדיניות נגד שנאה המתייחסת גם למאפיינים הייחודיים של האנטישמיות פרו-חמאסית.

     • הכרה בצורך בפתרונות טכנולוגיים, הכוללים סיכול אקטיבי של מערכי בוטים, השפעה על אלגוריתמים, וחדשנות בבינה מלאכותית למינוף היתרון הישראלי בתחום לפיתוח כלים נגדיים.
       

עיקרון  5: אסטרטגיית התקפה: פירוק הברית האדומה-ירוקה

110. פרימת החיבור בין הפרוגרס למוקדי כוח חברתיים: הקהילות היהודיות חייבות לבנות תוכניות לטווח הארוך המבוססות על מיפוי מוקדי הכוח החברתיים והפוליטיים בסביבתן, ולגבש אסטרטגיה להשפעה עליהם. זה כולל קידום בני ברית למועצות מנהלים של אוניברסיטאות, טיפוח עורכי עיתונים עתידיים מוכשרים, תמיכה באיגודי עובדים ידידותיים, והשפעה ברשתות החברתיות, במערכת הפוליטית, במערכת המשפט ובאמריקה התאגידית.[i]
     

111. יצירת חיץ בין האסלאמיסטים לשמאל: יש לפעול להדגשת הסתירות האידאולוגיות בין האסלאמיסטים לשמאל בברית האדומה-ירוקה. הפער בין ערכי השמאל הליברלי כמו זכויות נשים, זכויות להט"ב וחופש דת, לבין העמדות השמרניות והדכאניות של האסלאמיסטים יכול לשמש כנקודת מינוף. חשיפת הסתירות הללו תסייע בערעור הברית ביניהם ותחליש את כוחם המשותף.
     

112. יצירת "תג מחיר" לפעילות אנטישמית: נדרשת אסטרטגיה כוללת שתחשוף את הקשרים האידאולוגיים והמעשיים בין ארגונים אסלאמיסטיים במערב לבין ארגוני טרור במזרח התיכון, או את הקשר שלהם למדינות מממנות כמו קטאר. יש לפעול נגד מימון זר של ארגונים אלה, לחשוף את סדר היום האמיתי שלהם, ולייצר תג מחיר חברתי, כלכלי, פוליטי או משפטי כלפי מחוללי האנטישמיות.
     

113. העצמת מוקדי כח חדשים אנטי-אסלאמיסטים: יש להניח שמוסלמים רבים ואולי אפילו רובם בארה"ב אינם מזדהים עם סדר היום של תנועת האחים המוסלמים. רוב המוסלמים באמריקה גרים באיזורי הספר ומהווים אוכלוסייה מגוונת. יש לחזק את הכוחות המוסלמים האנטי-אסלאמיסטים בקהילות המוסלמיות במערב, כמו קואליציית  Clarity.
     

עיקרון  6: בניית קואליציות וחיבורים

114. חיזוק מערך קשרי קהילה: חיזוק מערך קשרי קהילה, האמון על בניית מערכות יחסים מחוץ לקהילה היהודית, הוא צורך השעה. מערך זה משמש כמעין משרד החוץ של הקהילות היהודיות ברמה המקומית והארצית, אך נפח הפעילות שלו קטן מאוד בהשוואה לפעולתו עד שנות התשעים.
     

115. יצירת קואליציות נגד השיח הפרוגרסיבי הקיצוני:  קיימת הזדמנות ייחודית ליצור קואליציות שיוצאות נגד מאפייני השיח הפרוגרסיבי הנוכחי. מסגרת השיח הפרוגרסיבי מפלה אינדיבידואלים וקבוצות חברתיות פרטיקולריות. הקהילה היהודית היא הקבוצה שנפגעת בצורה המשמעותית ביותר מקמפיין ממוקד כקבוצה קולקטיבית מובחנת, ולכן יש לה תפקיד ייחודי להוביל קואליציות ושותפויות מגוונות עם קבוצות ומיעוטים אחרים.
     

116. התמקדות במחנה הגדול מחוץ לקהילה היהודית: מקום לבנות אסטרטגיה המבוססת על המחנה הקטן של המחויבים לישראל, יש להתמקד ברתימת המחנה הגדול יותר מחוץ לקהילה היהודית שמגלה אהדה לישראל ותופס את ההקשר של האנטישמיות הנוכחית כמאיים על אורח חייו.
     

117. שמירה על הפלורליזם האמריקאי: הבסיס לחיבור זה הוא שמירה על הפלורליזם של החברה האמריקאית. על הקהילה היהודית לשמש קול של היגיון, ובד בבד עם המלחמה באנטישמיות בשמאל, לפעול לשמור ולקדם את הפלורליזם של החברה האמריקאית שאיפשר עד כה את שגשוגה.
     

עיקרון  7: חיזוק מענה יהודי פרטיקולרי: דגש על האליטה היהודית המשרתת

118. אימוץ גישה פרטיקולריסטית יהודית: הקהילה היהודית נדרשת לאמץ גישה יותר פרטיקולריסטית שממוקדת בעצמה והרבה פחות אוניברסלית. יש להשקיע בגישה שמקדמת חינוך ליהדות ציונית גאה ופעילה, שמעלה על נס את ערך הערבות ההדדית היהודית ואת לימודי העברית. מאחר שהשינוי הרצוי עלול לקחת שנים, יש להתמקד 'בחינוך מחדש' או 'ריענון' בקרב האליטה המשרתת היהודית, מנהיגי ציבור, מקצוענים ופילנתרופים לדוגמה.
     

119. חינוך היהודי: למרבה הצער, בקהילה היהודית יש רבים שהפנימו את שיח הביטול ורואים בעצמם "לבנים" ו"פריבילגים". מציאות זו היא עדות לכישלון של קהילות יהודיות לקיים מסגרות חינוכיות יהודיות מכלילות ובנות השגה.  נדרש שינוי צריך להתבטא בדרך שבה בתי ספר יהודיים ומוסדות חינוך פורמליים וא-פורמליים פועלים. במציאות הנוכחית, יהודים רבים מאמצים ערכים אוניברסליים אבל ממסגרים את האנטישמיות בצורה פרטיקולרית כבעיה יהודית. נדרש היפוך של סדר העניינים: הדגשת הערכים הפרטיקולריים היהודים, ובד בבד קידום אוניברסליזציה של המאבק באנטישמיות.
     

120. ניצול ההזדמנות לחיבור מחודש עם ישראל: ה-7 באוקטובר יוצר הזדמנות ליצירת מסגרת מעודכנת ליחסים בין יהודי ארה"ב לישראל, לאחר שנים של התרחבות הפער התודעתי והרגשי. רבים מרגישים שאי אפשר לברוח מהזהות היהודית ומהקשר עם המדינה היהודית. חשיפת הפנים האנושיים של החברה הישראלית ליהודי ארה"ב הוא הכלי האפקטיבי ביותר לחיבור בין יהדות אמריקה לישראל.
     

121. ניצול הדיסוננס הקוגניטיבי לגיוס השמאל היהודי: לאחר ה-7 באוקטובר גם יהודים רבים מהשמאל הרדיקלי מרגישים בגידה או לפחות חוסר נוחות מצד חוגי השמאל במערב. רבים מהם מוכנים להודות שהשיח הפרוגרסיבי הנוכחי מאמץ מוסר כפול לגבי ישראל. תמיכתם של פרוגרסיבים רבים בחמאס גורמת ליהודים פרוגרסיביים להכיר בקיומם של אלמנטים דוגמטיים ולא ליברליים בשיח הפרוגרסיבי הנוכחי.

122. מינוף קולות ליברליים ופרוגרסיביים מבפנים: בעולם של תיבות תהודה, קולות ליברליים ופרוגרסיביים נמצאים בעמדה הטובה ביותר לאתגר את השיח הפרוגרסיבי מבפנים. למרות האתגרים הכרוכים בכך, פוטנציאל ההשפעה של גופים פרוגרסיביים הופך את המאמץ לחבר אותם נגד תרבות הביטול למהלך כדאי.
     

עיקרון  8: נטרול השפה הדו-שימושית

123. פעילים אנטישמיים משתמשים ב"טרמינולוגיה דו-שימושית" כדי להביך ולפצל קהילות יהודיות, בזמן ששפה מחללת מרחבים שאמורים להיות בטוחים, כמו הקמפוסים והאוניברסיטאות ובתי הספר הציבוריים, אולם גם מרכזי קהילה יהודית.

124. פעילות נחרצת נגד שימוש בטרמינולוגיה דו-שימושית במרחבים יהודיים, ניסיון לשנות את הנורמה במרחבים ציבוריים. לפיכך, יש לזהות ולקטלג את הביטויים הנפוצים, לפתח תפיסה לגבי ההתמודדות איתם, ובעיקר לתת כלים לאליטה המשרתת של עולם היהודי – מקצוענים יהודיים, פילנתרופים ומנהיגי קהילה. יש לקבוע תו תקן יהודי ייחודי שמגלה סובלנות אפסית לניסיון לחולל מרחבים יהודיים ולפעול לשנות את הנורמות במרחבים ציבוריים.

סיכום

125. המלחמה באנטישמיות בצפון אמריקה מחייבת שינוי פרדיגמה מיסודי - מגישה הגנתית לגישה התקפית, ממסגור פרטיקולרי יהודי למסגור אמריקאי רחב, ומהתמקדות בקהל המחויב להרחבה לקהלים רחבים יותר. הצלחת האסטרטגיה תלויה ביכולת לחבר בין חיזוק הזהות היהודית הפרטיקולרית לבין בניית בריתות רחבות למען הערכים הדמוקרטיים והפלורליסטיים של אמריקה.

126. אתגרים אלה מחייבים גישה מדינתית מתוחכמת ורב-ממדית. אנו מקווים שההמלצות במסמך זה יתרמו לפיתוח מדיניות לאומית יעילה, תוך הכרה במורכבות האיום והצורך בפעולה מתואמת וחדשנית.

הערות ומראי מקום

      I.         ספר שיצא לפני מספר חודשים ברצועת עזה ונכתב ככל הנראה על בכיר בחמאס בעזה, מלמד על תשומת הלב בחמאס לתהליכים במערב וקושר אותם לאסטרטגיה של ה-7 באוקטובר. أبو صهيب، أحمد. طوفان الأقصى: سياقات ومقالات. الطبعة الأولى., 2025. 

     II.         השלכות המצב ההומניטרי בעזה על ישראל: הגיע הזמן להאכיל את הפיל ההומניטרי שבחדר, אתחלתא, 3 ביולי 2024.

   III.         אחד מהמנהיגים הבולטים בה סייד קוטוב, אף הוציא ספר שכותרתו מלחמתנו עם היהודים.   Bassam Tibi, From Sayid Qutb to Hamas: The Middle East  Conflict and the Islamization of Antisemitism, The Yale Initative for the Interdisciplinary Study of Antisemitism, Working Papers Series, 2010

   IV.         כך למשל, סקר שפורסם בניוזוויק מגלה שמילניאלס מוסלמים בארה"ב תומכים בשיעורים משמעותיים הרבה יותר בקבלה של להט"ב בחברה. ראו בסרטון המצורף לכתבה: Steve Friess, Since 9/11, US Muslims Have Gained Unprecedented Political, Cultural Influence, Newsweek Magazine, 1/9/2021

     V.         Fraternal Islamists: Getting to Know the Muslim Brotherhood, FDD Foreign Policy, with Clifford May, Jonathan Schanzer and Samuel Tadros, 1/7/2019

   VI.         דוקטרינה למברטיזם היא תפיסת ביטחון שפותחה לראשונה בבריטניה, ואשר לפיה, הרשוית בבריטניה ניהלו מגע עם גופים המזוהים עם האסלאם הפוליטי, בהם האחים המוסלמים, מתוך הבנה שהם עשויים לרסן את הקיצוניות של אלקאעדה. התכנית נקראת ע"ש קצין משטרה בריטי, רוברט למברט, שעמד בראש היחידה שניהלה את המגעה עם הקהילה המוסלמית. כתוצאה מדוקטרינה למברטיזם, אפילו חמאס עבר תהליך של לגיטימציה ציבורית בלונדון. ראו: The Reut Institute, The Assult on Israel’s Legitimacy: London as a case study, November 2010.

 VII.         The Global Muslim Brotherhood Daily Watch, (hereinafter, GMBWatch), 24/9/20

VIII.         אף אחד מהארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים מחוץ למצרים, גם אלה בארה"ב אליהם מתייחס מסמך זה, לא קושר זיקה ישירה לתנועה באופן פורמלי, ואולם קיימים קשרים אידיאולוגיים עמוקים, השפעה ומצע רעיונות משותף שיוצר זיקה ושייכות לתנועה חברתית/ Steven Brooke, The Muslim Brotherhood Between Party and Movement, The University of Louisville

   IX.         The first 100 days: Biden Harris Administration, CAIR

     X.         Lorenzo Vidino, Muslim Brotherhood Organizations in America, E-Notes , Foreign Policy Research Institute, December 2011.

   XI.         ראו גם סקירה מקיפה של הקשרים בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הפוליטי: Sir John Jenkins, Islamism and the left, Policy Exchange, 2021

 XII.         הברית האדומה ירוקה מגיעה לאמריקה, קבוצת ראות, נובמבר 2021.

XIII.         ראו למשל: أي دور للماركسية في عصر الشعبوية والإسلام السياسي, العرب, 2018/05/05; الإسلاميون والماركسيون.. فرقهم الفكر وجمعتهم السياسة (1من2), عربي 21,  2020/06/23; ما الذي قد يجمع بين الماركسي والسلفي؟, CNN, 2014/02/27; Pierre-Andres Taguiyeff, Aux sources de l'«islamo-gauchisme», Liberacion, 2020/10/26.

XIV.         Foreign Influence and Anti-Israel Bias in K-12 Classroomsv, ISGAP, 2025

 XV.         GIOR, 18/3/2021

XVI.         Stephen H. Norwood, Antisemitism in the American Left: Past and Present, The Institute for National Security Studies, October 2021

XVII.         Gordon, Lewis R.. "A Short History of the 'Critical' in Critical Race Theory". American Philosophy Association Newsletter (Spring 1999)

XVIII.         את המושג הצטלבויות טבעה בשנת 1989 על ידי התאורטיקנית קימברלי קרנשאו בהקשר של המאבק הפמיניסטי לשוויון מגדרי וכדי להדגיש את הדימיון הרב והחפיפה בין סוגים שונים של דיכוי כלפי קבוצות מוחלשות ומיעוטים

XIX.         כך למשל כתב מוחמד עכרם בתזכיר שפרסם בשנת 1991. עכרם היה חבר בדירקטוריון של האחים המוסלמים בצפון אמריקה ומנהיג בכיר בחמאס. התזכיר שכתב מספק תובנות מפורטות לגבי מטרות האחים המוסלמים, שיטות הפעולה שלהם, והתשתית שלהם בארצות הברית. محمد أكرم، "المذكرة التفسيرية: للهدف الإستراتيجي العام للجماعة في أمريكا الشمالية"، ٢٢/٥/١٩٩١.

 XX.         כך למשל הוא פרויקט 1619 של הניו יורק טיימס, שהחל ב-2019, אשר מציג תפיסה ייחודית של חוויית השחורים באמריקה ומדגיש את תפקידם המכונן בעיצוב המדינה, תוך התמקדות במאבק נגד גזענות אנטי-שחורה. הביקורת על הפרוייקט הזה נוגעת לסילוף ההיסטורי האידיאולוגי שלו, להשפעה החינוכית השלילית שלו של תלמידים אמריקאים את ארה"ב, על כך שהוא מועדד יצירת פילוג ומתיחות בין גזעית. https://www.nytimes.com/interactive/2019/08/14/magazine/1619-america-slavery.html 

XXI.         רן ברץ, מקור ראשון, 6.6.24.

XXII.         Alan D. Sokal, Beyond the hoax: science, philosophy and culture, New York: Oxford University Press (2008)  

XXIII.         מכון ראות, הברית האדומה-ירוקה מגיעה לאמריקה, דצמבר 2021. בשעת כתיבת שורות אלה לא ניתן היה להשיג את המאמר ברשת. גילוי נאות: אחד ממחברי מסמך זה הוביל את הכתיבה של מסמך מכון ראות.

XXIV.         ראו למשל את הכתבה Ynet, 30.5.24

XXV.         על ההפתעה הבסיסית כותב ד"ר צבי לניר בספרו פנקס הכיס של השועל. הפתעה בסיסית מתרחשת כאשר מתגלה פער משמעותי בין המידע והמודיעין הקיימים לבין ההערכה נכונה שלהם. לכל אינדיבידואל ולכל ארגון יש "מערכת המושגים המפרשת" – המסגרת המושגית שבעזרתה אנו מבינים את העולם. היעדר מידע או מודיעין מתמקד בכשלים טכניים או טקטיים, כגון חוסר נתונים או שיבוש באיסוף ובניתוח מידע. במקרים כאלה, הבעיה נחשבת פתירה באמצעות שיפורים טכניים, כמו חיזוק מנגנוני מודיעין או תיקון ליקויים ארגוניים. הפער כאן הוא נקודתי, ואינו מצביע בהכרח על שינוי עומק במציאות.

XXVI.         Polarization and American Jews: The Partisan Debate Over Attribution of Blame and Responsibility for Rising Anti‐Semitism in the United States, July 2020, Social Science Quarterly 101(1

XXVII.         David Bernstein, the Jewish Journal, October 5th 2024 

XXVIII.         כך למשל דוגמה מתוך הערות של ג'ונתן גרינבלט בפסגה מנהיגות לאומית וירטואלית של הליגה נגד השמצה, 1 במאי 2021.

ראו הסקר מאוקטובר 2021 New AJC Survey: Rise in Fear Among American Jews

XXIX.         Ron Kampeas, JTA, January 29 2025

XXX.         עד כמה שידוע לנו, הליגה נגד השמצה הייתה הארגון הראשון שיצא נגד תרבות ה- woke. בהקשר הזה, העבודה של מכון ראות הייתה חלוצית והביאה לשינוי מסויים בשיח, אם כי לא מספיק.

XXXI.         ראו ידיעה של Ben Sales, Times of Israel, 8 February, 2025.

XXXII.         Ben Sales, Times of Israel.com, 23 April, 2021

XXXIII.         מאמרו של הרב יוסף סולובייצ'יק "קול דודי דופק," השפיע עמוקות על הזרם המרכזי של יהדות אמריקה, מעבר לגבולות האורתודוקסיה אליו השתייך. במאמרו, הבחין סולובייצ'יק בין ברית הגורל של העם היהודי (קשר פסיבי שמבוסס על חוויות משותפות) לברית ייעוד, שהיא ברית אקטיבית, שבה יהודים מתאחדים סביב מטרה, ערכים ומחויבויות דתיות משותפות.

XXXIV.         שמואל רוזנר, שטעטל, בייגל, בייסבול, כתר, 2011, ע' 210.

XXXV.         Zack Bodner, It’s time for a post-Oct. 7 reckoning among American Jewry, The Jerusalem Post, 31/8/2024

XXXVI.         הסקרים מראים בצורה ברורה שמידת האהדה לישראל ממשיכה להיות חיובית, אם כי נמצאת בירידה. רוב מוחלט של האמריקאים (בין 74%-84%) תומך יותר בישראל מאשר בחמאס (אף כי בקרב צעירים בני 18-24, התמונה שקולה). ראו: https://harvardharrispoll.com/

XXXVII.         רוזנר, שם.

XXXVIII.         Eran Shayshon, Glenn Taubman, “Antisemitism and Trade Unions: A Global and American Historical Perspective”, Red State, March 6^th, 2025. 

XXXIX.         See here a press release of the the House Committee on Education and the Workforce., October 31, 2024.

 XL.         David Goodman, Trump’s Fight Against Antisemitism Has Become Fraught for Many Jews, the New York Times, April 2nd

XLI.         Barak Sella, a fellow at the Middle East Initiative of the Kennedy School of Government at Harvard, writes about Harvard's "courage" to stand up for the rights of freedom of expression and academic research, which was not revealed during the two years in which Jewish students were exposed to antisemitic attacks in the establishment. Barak Sella, The Hill, 23 April, 2025.

XLII.         ראה בגרסה האנגלית את מהלך החישוב שלנו למספרים האלה.

XLIII.         The Jerusalem Post, April 28, 2024.

XLIV.         קראו למשל את הדו"חות של ארגון Cyberwell.

XLV.         קראו למשל על דו"ח של מיקרוסופט  ודו"ח אחר של גוגל על פעולות הסייבר של איראן לתמיכה בחמאס, ועל חוות הבוטים באסיה קראו כאן ב- The Media Line.

XLVI.         https://foantisemitism.org 

XLVII.         WJC, May 7^th, 2021

XLVIII.         Cyrus Moulton, NorthEastern Global News, May 10, 2024.

XLIX.         Todd Rose, Collective Illusions, Grand Central Publishing, 2022. נתונים מצביעים על ש-80% מהתוכן ברשתות חברתיות כמו טוויטר (כיום X) נוצר על ידי 10% בלבד מהמשתמשים המייצגים את הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הציבורי.

     L.         מתוך ריאיון של המחבר טוד רוז ל- Jewish Funders Network בתחילת ינואר 2025.

   LI.         Harvard CAPS Harris Pollv, April 2025

  LII.         Times of Israel, December 13, 2024