top of page

מורה נבוכים לנחשול האנטישמיות בצל המלחמה

בנייר הקודם שלנו כתבנו על מה שנדמה כנחשול עצום של אנטישמיות ואנטי-ישראליות, מולו קהילות יהודיות בעולם רבות נותרות המומות וחסרות אונים. ארגונים אסלאמיסטים במערב האוהדים את חמאס מזינים את הנחשול הזה אשר משרת את החמאס, ולהערכתנו משחק תפקיד מרכזי בהחלטתו לדחות בשלב הזה עסקת חטופים. בחסות הנחשול הזה, חמאס הצליח לבודד את ישראל ולנתק את עצמו מאחריות ל


משבר ההומניטרי ברצועת עזה.  לישראל יש יכולת פוטנציאלית משמעותית להשפיע על הנחשול הזה, ונושא זה הוא מוקד מרכזי של עבודת ארוכת טווח אתחלתא (גם כתבנו עליו כאן). בפוסט הזה נתמקד שוב בעולם היהודי. 


זיהוי האיומים השונים: האתגר המחומש


המפתח להתמודדות עם מה שנדמה כנחשול מונוליטי של אנטישמיות הוא הבנה שהאיום הזה מורכב מחמישה אתגרים שונים. ההיגיון להתמודדות עם כל אחד מהם הוא אחר, ולכן ההבחנה ביניהם חשובה. להלן האתגרים האלה ודוגמאות איך ההבחנה ביניהם גוזרת כיווני פעולה ייחודיים:


1. אנטישמיות מסורתית


חיילים בנמל

נושאי הדגל של השנאה העתיקה בעולם בשנים האחרונות הן בעיקר קבוצות ימניות רדיקליות וקבוצות אסלאמיסטיות, ובמידה פחותה גופי שמאל רדיקלי. אנטישמיות כזו כזו כוללת תיאוריות קונספירציה, עלילות דם והכחשת שואה, טענות שיהודים הם תאבי בצע, שהם אינם נאמנים למדינות 'המארחות' שלהם, ושהם אחראים לחטא הקדמון של הריגת ישו. 


דוגמה למסקנה נגזרת: חשיפה וביוש הכי אפקטיביים (עדיין) - אנטישמיות מסורתית עדיין מוקעת במיינסטרים במערב, ולכן חשיפה וביוש של אמירות אנטישמיות בוטות עדיין מהווים את המענה הכי אפקטיבי. 


2. אנטישמיות חדשה, אנטי-ציונות ודה-לגיטימציה למדינת ישראל


שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים מוזנת ע"י מספר קטן יחסית של ארגונים אנטי-ציוניים, לרוב חוגי שמאל רדיקלי ואסלאמיסטיים. ההצלחה שלם לקדם את סדר האנטי-ציוני נובעת מעמעום מכוון של סדר היום והיעדים האמיתיים שלהם, מניכוס מוצלח של שיח של זכויות אדם וקמפיין מיתוג שלילי של ישראל. בצל הקיפאון המדיני שלפני המלחמה ובוודאי שבמהלך המלחמה עצמה, גופים אלה מצליחים לרתום גם כאלה שאינם אנטי-ציונים ל'אקטים של דה-לגיטימציה', כמו קמפיין ה-BDS.


דוגמאות למסקנות נגזרות: לחשיפה ולביוש אפקטיביות פחותה  מול אנטי-ציונות - המאבק באנטי-ציונות ובדה-לגיטימציה לא זוכה לקונצנזוס בזרם המרכזי במערב כמו המאבק באנטישמיות המסורתית. לעיתים, ניסיונות להשחיר דה-לגיטימטורים הופכים אותם לגיבורים במחנה שלהם. 


קמפיין הדה-לגיטימציה ניזון מתקשורת, אסור לתת להם זמן אוויר בחינם - ההיגיון של קמפיין הדה-לגיטימציה הוא מיתוג שלילי של ישראל, ולכן המטרה הטקטית שלהם היא חשיפה תקשורתית. כך, גם קמפיין חרמות שנכשל אבל זוכה לחשיפה תקשורתית, נחשב למוצלח. לעיתים, התגובה האגרסיבית של גופים פרו-ישראליים היא זה שמזכה את הדה-לגיטימטורים בחשיפה תקשורתית.


3. ביקורת על מדיניות ישראל


בזמן המלחמה ישראל חשופה לביקורת רבה על רקע המשבר ההומניטרי ברצועה ומספר הנפגעים האזרחים הגבוה. גם אישים ומדינות שנחשבים ידידי ישראל יוצאים נגד ישראל בפומבי, היא חווה בידוד מדיני חמור ואפילו אמברגו נשק מצד מספר מדינות. השפל במעמדה הבין-לאומי של ישראל מתבטא בחוסר יכולתה לשכנע אפילו את ידידותיה באמת הפשוטה שהחמאס הוא זה אשר תכנן את המשבר ההומניטרי כחלק אינטגרלי ממטרות המלחמה. 


דוגמה למסקנה נגזרת: הבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין מאמץ לקעקע את הלגיטימציה של ישראל היא קריטית, גם אם הביטויים של אותה ביקורת נחווים ע"י הקהילה היהודית כאנטישמיות. גישה כזו תאפשר להתמקד באנטישמיים האמיתיים ולא במבקרי המדיניות הישראלית הרבים.  במכון ראות אותו הוביל מייסד אתחלתא נכתב כך: "הגדרה רחבה של מהות התופעה  פוגעת בסיכויי הצלחת המאבק בה, משום שהיא גורמת לחילוקי דעות פנימיים בקרב הרשת הפרו-ישראלית ו-'מגדילה' ללא צורך את מחנה היריב."


4. המחיקה יהודית (The Jewish Erasure)


על רקע העלייה בפוליטיקת הזהויות, היהודים מקוטלגים כלבנים ופריבילגיים ומדינת היהודים נתפסת לפיכך כלבנה וקולוניאלית. החלוקה הדיכוטומית הזו לא נובעת בהכרח משנאה, אולם בפועל היא מפלה יהודים בכך שהיא 'מוחקת' אותם ושוללת בפועל את הלגיטימציה שלהם להגדיר בעצמם מרכיבים יסודיים בזהותם. הקטלוג  של יהודים כפריבלגים הוא אחד הגורמים העיקריים לאדישות היחסית בה מתקבלת האנטישמיות היום בזרם המרכזי, משום שהוא הופך אותה בעיני רבים 'לבעיה של עשירים' שאין במאבק נגדה משום דחיפות. 


דוגמה למסקנה נגזרת: המחיקה היהודית צריכה להיות מוגדרת כאיום ע"י הממסד היהודי - המחיקה היהודית בשיח הפרוגרסיבי אינה זוכה להוקעה בשיח המרכזי בארה"ב, וגם אינה פוגשת חזית יהודית מלוכדת ומאוחדת נגדה. למעשה, ההיפך הוא הנכון משום שצעירים יהודים רבים מפנימים את מאפייני השיח ורואים בעצמם לבנים ופריבילגיים, ולכן נוטים להתרחק מהממסד היהודי בשל תמיכתו בישראל.


5. משבר של זהות יהודית


לצד הצורות השונות של האנטישמיות, הקהילות היהודיות בכל מקום בעולם מתאפיינות בפערים בין-דוריים ואידיאולוגיים עמוקים, שמתבטא גם ביחס שונה לממסד היהודי ולמדינת ישראל. כתוצאה מכך נשחקת מאוד הלכידות הקהילתית והיכולת של קהילות יהודיות לקדם מטרות קולקטיביות. וכך, אפילו קמפיינים אנטי-ציוניים לא זכו עד כה בכל מקום להתנגדות נחושה של כלל הקהילה היהודית. 


דוגמאות למסקנה נגזרת: לכידות יהודית חיונית למאבק בדה-לגיטימציה - נגד מופעי אנטי-ציונות ודה-לגיטימציה, התקשו לעיתים קהילות יהודיות ליברליות להציג חזית אחידה ונחושה בשל העדרה של הבנה משותפת לגבי טיב וחומרת האיום. בעוד כלפי האנטישמיות המסורתית הקהילה היהודית ידעה להתאחד ולפעול, אל מול הצורות החדשות והחמקמקות יותר של אנטישמיות ואנטי ישראליות קיים ויכוח גם על הגדרתן ואף על עצם זיהוין כאנטישמיות. ככל שהקהילה היהודית לא תדע לדבר בקול אחד נגד התופעה, לא ניתן יהיה להתמודד איתה בהצלחה.


סיכום


בזמן המלחמה האתגרים והאיומים השונים מתלכדים ויוצרים רוח תקופה (צייטגייסט) אנטי-ישראלית, ולכן קשה להבחין בין האתגרים האלה והם נחווים פעמים רבות כנחשול אחיד של אנטישמיות. ואולם האבחנה ביניהם היא חשובה ועשויה לאפשר להתמודד עימם בצורה טובה יותר. 


בשל הנחשול האנטי-ישראלי, אמירות ופעולות שבימי שגרה מקוטלגות כאנטישמיות, כמו קריאה לאמברגו נשק על ישראל, מקודמות אפילו על ידי ידידי ישראל. במציאות כזו יש להפנים שהמטרה של ארגונים יהודים ופרו-ישראליים לא צריכה להיות למנוע אנטישמיות – מטרה שלא ניתן להשיג, אלא למנוע את המינוף שלה למהלכים ואמירות שיחתרו תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל בזרם המרכזי.


בסופו של דבר, הדיפלומטיה הציבורית ומערך החוץ הישראלי כשלו, וזאת עוד סיבה מדוע רתימה של ארגונים יהודים מהתפוצות למלחמה באנטישמיות ובאיומים אחרים היא קריטית וחסרת תחליף.

Comments


bottom of page