ישראל (וארה"ב) נופלות למלכודת מתוכננת היטב של החמאס, כשהיחסים ביניהן מגיעים לנקודת רתיחה. אחרי שפורסם שהממשל מקדם הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית גם ללא הסכמה ישראלית, ביידן התבטא נגד נתניהו באופן חסר תקדים במהלך סוף השבוע, ועשה הבחנה בין העם בישראל לממשלה – הבחנה השמורה בדרך כלל למשטרים דיקטטורים. ביידן גם ציין שהוא לעולם לא יפסיק את הסיוע הצבאי לישראל, ואולם בישראל חוששים מכך מאוד.
לאחר דרישה אמריקאית, ישראל עברה בתחילת השנה ללחימה בעצימות נמוכה יותר, ואולם אפשר שפספסה שגם החמאס שינה את דפוסי הלחימה שלו. אחרי שהמסגרת הצבאית שלו פורקה (פרט לרפיח), המלחמה שחמאס מנהל כעת מתבססת בעיקר על כלים של עוצמה רכה, בזירות הדיפלומטית, המדינית, המשפטית, והאזרחית, שאליהן נלווית ככינור שני מלחמת הגרילה בעזה. התארכות המלחמה מאפשרת לחמאס בראייתו לפעול לרסק את הכלכלה הישראלית, לפורר את הלכידות של החברה הישראלית, להפוך את ישראל למדינה מצורעת בעולם, וליצור חיץ בינה לבין המגינה הגדולה שלה, ארה"ב.
המתח העולה בין ישראל לארה"ב הוא בדיוק מה שסינוואר ציפה לו, ובוודאי היה סיבה מרכזית לכך שחמאס החליט להמר על המשך הלחימה וחימום הגזרה ברמדאן שרק יחריף את המתח הזה. העימותים הפומביים של ארה"ב עם ישראל – שעשויים אולי לשרת פוליטית גם את ביידן וגם את נתניהו - מרחיקים את עסקת החטופים ואת הפסקת האש ולא מקרבים אותה.
למרות שהביקורת על ישראל מתמקדת במישור ההומניטרי, ככל הידוע, ישראל נענתה עד כה כמעט לכל בקשה אמריקאית בנושא, ו'ספגה' אפילו החלטות שהתקבלו מעל לראשה, כמו הצנחת הסיוע בעזה וההחלטה האמריקאית לבנות נמל לסיוע הומניטרי שיאובטח ע"י ישראל.
צריך לומר ביושר שספק אם ממשלה אחרת הייתה יכולה לנהל את המלחמה בחמאס בצורה שונה. דוקטרינת הלחימה של חמאס מבוססת על השימוש בעזתים כמגנים אנושיים. כך או כך, אחרי שישראל חטפה את המכה הצבאית הקשה בתולדותיה, היא אט אט מתקרבת לשפל המדיני והדיפלומטי העמוק ביותר שידעה.
חמש תובנות בנוגע לאפשרויות הפעולה של ישראל
ישראל צריכה להציג סדר יום מדיני איזורי. הביקורת על ישראל מתמקדת במישור ההומניטרי, ואולם אין ספק כי היא מועצמת בשל חוסר נכונותה של ישראל לשרטט סדר יום מדיני איזורי. אנחנו סוברים שניתן להציג סדר יום שלא חורג מקווי הקונצנזוס הישראליים,[1] ושעשוי להתקבל על ידי הקהילה בין-לאומית (על כך כתבנו כאן)
התיאום עם ארה"ב צריך להיות יעד עליון. אנו סבורים שתיאום כזה אין משמעותו התפשרות בסוגיות ביטחוניות, ראו למשל מספר חלופות שהצענו כאן.
אוזלת ידה המדינית-דיפלומטית של ישראל נחשפת. העברת מרכז הכובד של "המלחמה" לשדה המדיני, חושפת את ההזנחה של מערך החוץ המדיני-דיפלומטי הישראלי. אין למדינת ישראל "צה"ל מדיני-דיפלומטי", שיכול להוביל מהלכים מורכבים.
החלטות ישראליות בנוגע לזירה הפלסטינית ישפיעו על יכולתה של ישראל להתמודד עם האיום האיראני. כך למשל, מצד אחד, נוכחות צבאית של קבע ברצועת עזה עשויה ליצור מציאות ביטחונית נוחה יותר לישראל, אך בה בעת, היא תותיר את ישראל מבודדת במערכה מול איראן ושלוחותיה. מצד שני, העברת השליטה בעזה ליישות פלסטינית עלולה ליצור אתגרים ביטחוניים אסטרטגיים מרצועת עזה, אבל אז לכאורה תוכל ישראל לבנות ברית איזורית ולהבטיח את תמיכתן של ארה"ב ומדינות
נאט"ו.
מנהיגות. בסופו של ישראל נמצאת במסדרון של החלטות קשות, ונדרשות החלטות מנהיגותיות. אי מוכנותה של ממשלת ישראל להחליט, היא בעצמה החלטה, וכל כך ישראל משלמת מחיר. על הדילמות כתבנו כאן.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
[1] באחד המסמכים הקודמים כתבנו מדוע אנחנו מאמינים שאף ממשלה ישראלית, לא הייתה יכולה להציע סדר יום מדיני שחורג משלושת העקרונות הבאים: שלילה של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ריבונית מלאה בעת הנוכחית; התפשרות על שליטה ביטחונית מקסימלית ברצועת עזה בעתיד הנראה לעין; ושאיפה להעביר לפלסטינים את השליטה האזרחית בעזה.
Comentários