חוסן לאומי ולכידות חברתית: כוננות ספיגה לקראת הפסקת האש

המחלוקות והקיטוב החריפים טואטאו אל מתחת לפני השטח לאחר ה-7 באוקטובר ואותה החליפה "אחוות מילואיניקים" שהתמקדה במלחמה על הבית. ואולם ככל שהמלחמה מתארכת, הרעילות והקיטוב חוזרים לשיח הציבורי.

המלחמה לא תסתיים כאשר כלל האיומים על ישראל הוסרו. אם כבר, המלחמה בישרה על תחילתו של עידן חדש רווי באיומים מבוזרים שמגיעים מאיזורים גאוגרפים נרחבים בכל רחבי המזרח התיכון. לישראל אין סיכוי להתמודד מול איומים אלה אם לא תדע לטפח חוסן לאומי שנשען על לכידות חברתית וערבות הדדית.

ככל שתושלם עסקת חטופים נוספת, מסתמן שההפוגה בעקבותיה צפויה להיות ארוכה מאוד. הפסקת האש הזמנית עם החמאס, עלולה לסמן את חידוש האש הפנימית. רוב הישראלים קצו בקיטוב ולא היו רוצים לחזור לימי המהפיכה המשפטית, אולם אפשרות פירוקה של הממשלה , הכעס על המחדל של ה-7 באוקטובר, סוגיית הגיוס והשיוויון בנטל, ושאלת 'היום שאחרי' צפויים להלהיט את האווירה.

המחלוקות בלתי נמנעות, אבל חיוני להשאיר את הדיון בהן בטמפרטורה מווסתת. המפתח לכך הוא עקירה מהשורש של פוליטיקת הזהויות מהשיח. זו חילקה תודעתית ובצורה מלאכותית את ההבדלים בין שמאל לימין, לפי מחנות של אשכנזים מול מזרחיים, חילונים מול מסורתיים, ליברלים מול שמרנים, ובסופו של דבר בין אלה שמבכרים את ה'דמוקרטית' מול אלה שמבכרים את ה'יהודית'. התוצאה הייתה היווצרותה של חברה בינארית ומקוטבת שבה כל אחד מהמחנות עבר דה-לגיטימימציה במחנה האחר. עקירה של פוליטיקת הזהויות משמעותה החזרה של הענייניות לשיח.

כדי שזה יקרה, בטווח הקצר יש לקוות ש'אחוות המילואים הקולקטיבית' (גם למי שלא שרת) תגזור ריסון עצמי, מוכנות להקשבה וכבוד לאחר. כרגע נדמה שיש רוב  מוחלט בציבור שלא ייתן למדינת ישראל להתדרדר חזרה לתהומות השיח שלפני ה- 7 באוקטובר. למרות המחלוקות, יש להניח שנראה יותר ויותר ישראלים שמגלים 'אזרחותיות' ותחושת שליחות ואחריות לשמור על החברה הישראלית מפלגנות ומקיטוב הרסניים. בתרחיש האופטימי, החברה הישראלית תהפוך ליותר לכידה, ליותר ציונית, לסולדת מכפייה, לפלורליסטית ולסובלנית.

אבל השבטיות של החברה הישראלית לא תתנדף. לטווח הארוך, נדרש סיפור חדש שמגובה בשינויים מבניים. אל לנו להתפתות למרשם הקסם של חוקה. זו עלולה להביא את החברה הישראלית לרגע של אמת, בשעה שסביר שאין לכך בשלות. הכישלון הכמעט ודאי של כתיבת החוקה, עלול לצרוב בתודעה את כישלון הפרוייקט הישראלי. במקום זאת, המפתח הוא במחוייבות לתהליך להגעה להסכמות לא פורמליות, בעיקר בין נציגי הציונות הדתית לנציגי המחנה הליברלי (בפוסט אחר נסביר למה דווקא שני המגזרים האלה).

גם ללא חוקה, אפשר להגיע למה שאנו מכנים דינמיקה של "שבטיות קונסטרוקטיבית": חתירה להשגת איזון אופטימלי חדש ובהסכמה בין השבטים השונים שייצוק תוכן מחודש בערך הממלכתיות. אם לא תערך רפורמה משפטית כלשהי, המגזר החרדי ומצביעי הציונות הדתית ירגישו שבאצטלת המלחמה הונצחה ההטייה נגדם במערכת המשפט. אם לא תערך רפורמה במערכת החינוך, רבים בזרם הממלכתי ימשיכו להרגיש שהם חשופים למתקפה מצד פוליטיקאים שלא מחוייבים לחינוך הומניסטי, ליברלי וחברתי ברוח מגילת העצמאות.

כדי לשמור על לכידות חברתית לא צריך להגיע לקונצנזוס או להכריע בכל מחלוקת. מה שחשוב הוא ההפנמה שאין לנו ברירה אחרת,  ומחויבות לתהליך עמוק של שינוי.