עסקת החטופים והפסקת האש

לקראת תחילת יישום השלב הראשון (ואולי האחרון) של תכנית טראמפ  וחזרת החטופים, השאלה אם ההסכם מהווה ניצחון ישראלי תופסת מקום מרכזי בשיח, בשעה שלא ברור מה יהיה המנגנון שיוכל להבטיח את מניעת התעצמותו מחדש של חמאס. ספק אם יש עזתי אחד שחושב שחמאס ניצח במלחמה. כך או כך,  הדיון הזה מעניין, אבל לא מאוד חשוב. הנקודות היותר חשובות הן לצד מי יהיו המגמות ארוכות הטווח שתניע המלחמה, וספציפית איך ישראל תתמודד עם האתגר הגדול ביום שאחרי טראמפ. 

בעוד שצה"ל הגיע להישגים מרשימים בכל שבע החזיתות בהן לחם במלחמה המורכבת ביותר בתולדותינו, הכישלון הישראלי היסודי היה היעדר הסנכרון הכרוני בין המעשה הצבאי למעשה המדיני. ניצחון במלחמה תלוי הרבה יותר במגמות שהתפתחו לאחריה מאשר בתוצאות בשדה הקרב. הדוגמה האולטימטיבית היא מלחמת לבנון הראשונה שבה צה"ל ניצח ניצחון צבאי מובהק בשדה הקרב כשאש"ף גורש מביירות, צבא סוריה ניגף בפני צה"ל ונשיא לבנון הטרי בשיר ג'ומייל חתם הסכם שלום על ישראל. כעבור זמן קצר מאוד ג'ומייל נרצח, סוריה השתלטה בכח ובערמומיות על לבנון וחזבאללה אט אט הפך לארגון הטרור החזק בעולם. גם תוצאות המערכה הצבאית כעת בעזה שהן בבירור לטובת ישראל, יכולות ללמד אותנו מעט מאוד לגבי "מה יהיה".

לכך קשור גם החשש מהיום שאחרי טראמפ. הנשיא האמריקאי הגיע נחוש לכהונתו השנייה לפרק את הסדר העולמי הליברלי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה בהובלה אמריקאית, שהתבסס על מוסדות בין-לאומיים ונורמות  ונשען על תיחזוק אמריקאי יקר. מדיניות החוץ האסרטיבית של הנשיא האמריקאי משרתת בשלב זה את ישראל לנוכח ההטייה הכרונית של המוסדות הבין-לאומיים נגד ישראל. האתגר? ההסדר החדש שיוצר טראמפ הוא זמני ומבוסס באופן כמעט בלעדי על הכריזמה והאישיות שלו. רק טראמפ היה יכול להפוך את טורקיה וקטאר נגד חמאס (הסיבה האמיתית שאיפשרה את ההסכם) ולסמן לישראל קו עצירה. ולכן, לאחר ירידת טראמפ מהבמה בנובמבר 2028 לא ברור מה יהיה גורל ההסדרים, האיזונים והבלמים שהם חלק ממהסכם המסתמן. 

וכך, ישראל עשויה 'להיתקע' ביום שאחרי טראמפ עם עזה "מבונאמת" לגמרי, עם טורקיה נוכחת בעזה כשהיא מצויידת ב- F-35, עם קטאר שיש לה הסכם הגנה עם ארה"ב והיא מעורבת יותר באיזור, עם משטר מצרי לעומתי, וכל זאת ללא ריסון אמריקאי אפקטיבי ועם סדר עולמי ללא חוקים ברורים - מציאות שתמיד משחקת לטובת גורמים רדיקליים. ההסכם החלקי המסתמן ככל הנראה יגביל מאוד את יכולת התגובה של ישראל ולא יאפשר לה ליישם בעזה את 'מודל לבנון' למניעת התעצמות חמאס. נוסף לכל אלה סימן שאלה גדול לגבי עתיד יחסי ישראל-ארה"ב לנוכח ההתרחקות של צעירים מישראל - ותקבלו ביטחון לאומי שעתידו לוט בערפל. 

החדשות הטובות שלמרות הצונאמי המדיני לישראל יש קלפים טובים יותר מחמאס ומציר ההתנגדות לעצב את המציאות האיזורית באופן שיאפשר לה להמיר ניצחונות בשדה הקרב ליתרון אסטרטגי. החדשות הפחות טובות, שביצועי הממשלה עד כה במערכה המדינית מעוררים דאגה עמוקה לגבי היכולות של ישראל בזירה הזו. נתניהו הוא כנראה המסבירן הטוב ביותר שהיה לישראל מעולם, אבל הבעיה היא לא הסברה, והבידוד הבין-לאומי שישראל חווה בימים אלה תחת המשמרת שלו לא היה גזירת גורל. 

המלחמה הרכה כעת היא על המגמות שאחרי המערכה הצבאית. ישראל מתחילת את המערכה הזו כשהיא סובלת מבידוד בין-לאומי (ראו את מסמך קונספציית ה-8 באוקטובר) וכשהיא הפכה לנושא החוץ האולטימטיבי המגדיר את השסעים הפוליטיים במדינות המערב. כל העיניים על ישראל. ככל שישראל תדע לתרגם את הישגיה הצבאיים להישגים מדיניים, ובראשם להרחבת הסכמי אברהם, כך תוכל להתמודד בצורה טובה יותר עם הדה-לגיטימציה שהיא עוברת במערב שימשיך לאתגר אותה בעתיד הנראה לעין.  

האתגרים לעתיד מדאיגים. אבל זה גם הזמן לזכור שהחטופים החיים כולם חוזרים הבייתה, ושמצבה הגאו-אסטרטגי של ישראל טוב יותר כיום ממה שהיה תחת מצור טבעת האש האיראנית. חצי הכוס המלאה היא בה בעת גם עולם ומלואו.