top of page

יישוב מחדש של גוש קטיף לא יחזק את הביטחון הלאומי

המתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר היא עדות לכישלון העמוק של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. אחת הסוגיות שדורשות בחינה מחודשת הוא ההיערכות של הישובים בקו העימות (ראו נייר קודם פה). לאור זאת, גוברות הקריאות בימין לחדש את ההתיישבות בגוש קטיף, ואתמול אף היה כנס גדול בנושא. אף כי חלק מהדוברים הדגישו את הפן האידיאולוגי אמוני, הטענה המרכזית הייתה ביטחונית: רק שילוב של נוכחות צבאית ואזרחית יפתור את בעיית הביטחון בעזה. 

 

בשנותיה הראשונות של המדינה, יישובי קו העימות שמשו כחומת המגן הראשונה בפני פלישה, מימשו את ריבונות המדינה, קבעו את גבולותיה, ושימשו גם כמקור מודיעני בשטח. המודל הזה גם הגביר את תחושת הייעוד של הגנה ממשית על הבית, ותרם לחוסן הקהילתי והלאומי.

 

iSRAELIS DEBATING

התפיסה הזו נשחקה בשל סיבות חברתיות שונות שהרחבנו עליהן בנייר הקודם, עד שיישובי קו העימות הפכו לנטל בזמן מלחמה. אחרי ה-7 באוקטובר יישובים בצפון פונו עוד בטרם התחילה שם לחימה והדרום התרוקן. המפונים לא שוהים בביתם כבר ארבעה חודשים ולא ברור מתי ובאיזה תנאים יוכלו לחזור.


מבקרי ההתנתקות מעזה (2005) טוענים, כנראה בצדק, שלולא ההתנתקות ישראל לא הייתה מוצאת את עצמה במצוקה אסטרטגית כה גדולה. יציאת צה"ל איפשה לחמאס להתארגן ולבנות את עצמו כצבא טרור מאיים שהשית על ישראל את ההפתעה האסטרטגית הגדולה ביותר בתולדותיה.

 

זה הרקע לקריאות לחדש את ההתיישבות בגוש קטיף. הטענה היא שנוכחות צבאית בלבד לא תספיק להבטיח את ביטחון ישראל משום שהיא תיתן תקווה לפלסטינים שהנוכחות הישראלית היא זמנית. לעומת זאת התיישבות בשטחים אלה תיתן לגיטימציה לפעילות צה"ל וגם תאלץ אותו לשמור על ההתיישבות. בכך יבטיח צה"ל את שלום ישראל כולה. במקום שאין התיישבות, אין ריבונות. 

 

הבעיה היא שאין תפיסת ביטחון לאומי בת-קיימא אם אין עליה קונצנזוס. ישראל נכנסה למערכה כשהיא על סף משבר חוקתי ושסע פנימי עמוק שהעלה אפילו את החשש למלחמת אחים. המלחמה טשטשה את הקיטוב, אבל מתחת לפני השטח כבר צצים להם בקיעים שמאיימים להתרחב ולטלטל שוב את החברה הישראלית בזמן המלחמה. 


לאורך הקשת הפוליטית הישראלית כולם מסכימים ש"הקונספציה קרסה". אבל מבט מעמיק מגלה שאין הסכמה בנוגע לאיזה קונספציה קרסה. הלקחים של השמאל והימין בישראל בנוגע לסיבות להפתעה שחווינו הם הפוכים. בשמאל מדגישים את הטעות של חיזוק החמאס על חשבון הרש"פ שהביאה אותנו למציאות הנוכחית. בימין מדגישים את הסכנה של ריבונות פלסטינית, וטוענים שאוסלו הביאה אותנו למצב הנוכחי. שני הצדדים מציגים טיעונים משכנעים.ההתנגשות האידיאולוגית הזו מתנקזת לשאלת 'היום שאחרי', ומאיימת להטביע שוב את החברה הישראלית לתהומות של פילוג. 

 

הכרחי שסדר היום הישראלי יזכה לתמיכה ציבורית פנימית רחבה ככל האפשר ויאתגר כמה שפחות את הלכידות החברתית. לא יהיה קונצנזוס מלא בנוגע ליום שאחרי, אולם המחוייבות להסדר שיהיה מקובל על קהלים רחבים ככל האפשר בחברה הישראלית היא קריטית לחוסן הלאומי של ישראל.

 

ככל שהנוכחות הישראלית תהיה בעלת מאפיינים של שהות קבע ויכללו גם התיישבות אזרחית, כך ייפגע החוסן הלאומי, וכמובן גם השחיקה בלגיטימציה הבין-לאומית והאמריקאית למהלכי ישראל. בעת הזאת של מלחמה רב-זירתית צבאית, הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה היא התלקחות של הזירה הפנימית.

Comments


bottom of page