המשימה כבר הושלמה: שלטון החמאס מוטט! אז מה אנחנו עדיין עושים בעזה?

למי שחשב שב-7 באוקטובר קרסו כל הקונספציות שלנו על החמאס ועכשיו אנחנו מבינים אותו טוב יותר, שיחשוב שוב. בימים האחרונים ממש קורסת עוד קונספציית יסוד שלנו על החמאס. ישראל שגתה כי היא התייחסה לחמאס כארגון שמטרה מרכזית עבורו היא שימור שלטונו.

מסתבר ששלטון חמאס ברצועה לא היה כל כך חשוב לחמאס. החמאס איבד כבר בימים הראשונים שאחרי הפלישה הקרקעית את השליטה האפקטיבית ברצועה. חמאס התכונן גם לתרחיש מהסוג הזה, בכלל לא לא נערך למנוע את הפלישה הקרקעית לרצועת עזה, ומסתמן שהנחת היסוד שלו הייתה שפלישה כזו תקרה ושהיא אפילו רצויה.

חמאס לא עשה מאמצים כלל לדאוג לאוכלוסייה הפלסטינית כמו שמצופה היה "ממדינה". דוברי חמאס אומרים בפומבי שהחמאס בנה מנהרות כדי להילחם מהן והן לא נועדו כלל לאוכלוסיה. למעלה מכך, אליבא חמאס האחריות להגן על האוכלוסיה בעזה היא של האו"ם והאחריות לספק לה שירותים היא של ישראל. איסמעיל הנייה אמר שחמאס זקוק לדם של הנשים, הילדים והקשישים של עזה כדי "להעיר את המצב".

יש רבים שמתפתים להאמין שלאור הנזק ברצועה, חמאס כבר מצטער על המתקפה שביצע ב-7 באוקטובר, הם טועים. קשה לנו להבין את חמאס בצורה הבסיסית ביותר, בגלל שמגוון הערכים וסדרי העדיפויות שלנו הם שונים משל ארגון הטרור.

מבחינת חמאס המטרה ב-7 באוקטובר הייתה להצית את המלחמה האחרונה מול ישראל. לא מלחמה כמו שאנחנו תופסים אותה, דהיינו מלחמה בעצימות אש גבוהה שנמשכת כמה שבועות או חודשים. אלא "מלחמה פתוחה ללא גבולות", מלחמת קבע ארוכה, שתארך כמה שנים, שהיא רב-זירתית, שתקיז את דמה של ישראל, תשחק את הלגיטימציה שלה בעולם ותעורר אנטישמיות בעולם, ובסופו של דבר תתיש, תייאש ותשבור את רוחה של החברה הישראלית. יציאה מעזה ללא השמדת ארגון החמאס ברצועה (להבדיל ממיטוט שלטונו שכבר קרה) תהיה הרת אסון. זה נכון שחמאס הוא רעיון, אבל זה החיבור בין הרעיון לפלטפורמה הארגונית שהוא כל כך מאיים.

צריך להתעודד מכך שכמה מהנחות היסוד של החמאס לא מתממשות:

• החברה הישראלית והעם היהודי מפגינים עד כה רגע נדיר של אחדות וחוסן.

• צה"ל מתפקד בצורה טובה יותר מאשר חמאס העריך.

• איראן ושלוחותיה יוצרים אתגר רב זירתי מוגבל מאוד, בינתיים.

• פרט לג'נין, הגדה המערבית תוססת הרבה פחות ממה שחמאס קיווה.

• הערבים אזרחי ישראל לא מוכנים להשתתף במזימה החמאסית, במידה מסויימת, אפילו להיפך. מה שבולט בשיח הציבורי  הוא שותפות הגורל עם הקורבנות הבדואים של המתקפה, הגינוי של נבחרי הציבור הערבים למתקפה ובעיקר התזכורת לברית העוצמתית עם הדרוזים.

רק להמשיך בכל הכח.