החלטת בית הדין הפלילי הבין-לאומי: האכזבה מהמערב

החלטת בית הדין הפלילי בהאג להוציא צווי מעצר לרה"מ ולשר הביטחון היא נקודת שפל מוסרית. הפסיקה מערערת על אותם העקרונות שבית הדין הפלילי הבינלאומי נועד להגן עליהם. אבל יותר מאכזבת מההחלטה עצמה, היא חוסר היכולת של דמוקרטיות ליברליות להכיר בהטיה ובפוליטיזציה של בית הדין ושל מוסדות בין-לאומיים.

 לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו שני בתי דין זמניים, בנירנברג ובטוקיו, לשפיטת פושעי מלחמה. לאחר הקמת בתי דין אד-הוק ליוגוסלביה (1993) ורואנדה (1994), התקבלה ב- 1998 חוקת רומא, המסמך המכונן של בית הדין הפלילי הבין-לאומי, והוא החל לפעול רשמית ב-1 ביולי 2002. הקמת בית הדין נתפסה כגורם חשוב בשמירה על הסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה"ב, למרות שהאחרונה החליטה לא להצטרף אליו. בית הדין מוסמך לשפוט יחידים בגין ארבעה סוגי פשעים: רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. במהלך השנים טיפל בית הדין במקרים בעיקר באפריקה, כולל בקונגו, אוגנדה, סודן (דארפור), קניה, ולוב. ישראל היא הדמוקרטיה הראשונה שנחקרת על ידי בית הדין הבין-לאומי.

ב-15 השנים שלפני ה-7 באוקטובר 2023, ישראל התמודדה כארבע פעמים בסבבי לחימה קשים מול החמאס ברצועת עזה. חמאס השתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, ופעל מבתי חולים, מבתי ספר וממתקני או"ם (ובראשם אונר"א). ישראל נאלצה לנהל את המאבק שלה בחמאס עם יד קשורה מאחורי הגב. כל פעולה התקפית ישראלית הותנתה באישור משפטן שהיא עומדת בסטנדרט של המשפט הבין-לאומי. ישראל גם נקטה פעולות זהירות שפגעו בתוצאות המבצעיות, למשל נוהל הקש בגג. מאותן הסיבות, ישראל אף פעם לא הלכה עד הסוף, ולא ניסתה, למשל, לתקוף את מפקדת החמאס מתחת לבית החולים שיפא בעזה. זאת בדיוק הייתה אסטרטגיית החסינות של חמאס.

כל זאת עד ה- 7 באוקטובר, אז נפל בישראל האסימון שהיא נלחמת מלחמה קיומית והיא חייבת לעקור מהשורש את שלטון החמאס. הפגיעה בתשתית האזרחית הייתה בלתי נמנעת. אפשר וצריך לבקר את ההתנהלות של ממשלת ישראל בזמן המלחמה בנוגע לפעולות שונות (כפי שעשינו גם אנחנו במהלך המלחמה בנושא המדיניות ההומניטרית של הממשלה), ובוודאי היו תקלות מקצועיות ואולי גם כשלים ערכיים של כוחות צה"ל, אבל את המלחמה הזו מבחינה צבאית אי-אפשר היה לנהל בצורה ממש אחרת. ולכן, כתב האישום הפלילי הוא אמנם אישי, אבל למעשה ישראל היא זו שנתבעת. על ידי השוואת ישראל, דמוקרטיה המגנה על עצמה,  לארגון טרור שאימץ פרקטיקות של דאעש, בית הדין הפלילי הבינלאומי מעוות את הצדק, וחמור מזה, נותן כלי רב עוצמה לארגוני הטרור באשר הם.

55 מדינות מוסלמיות מתוכן 22 ערביות, יוצרות הטייה מובנית נגד ישראל בארגונים בין-לאומיים. אבא אבן, השגריר הישראלי הראשון באו"ם שהפך אחר כך לשר החוץ המיתולוגי שלה, ציין פעם "שאם אלג'יריה תציג החלטה שהעולם שטוח בגלל שישראל שיטחה אותו, היא תתקבל". עיתון הבילד הגרמני ציין לא מזמן שאפילו בשנה שפלשה רוסיה לאוקראינה, 15 החלטות כוונו כלפי ישראל באו"ם בעוד 13 נגד שאר העולם, "כאילו ברוב העולם הכל בסדר בכל הנוגע לזכויות אדם", ציינו בעיתון. במועצת זכויות האדם של האו"ם, מדינות הידועות כמגדלורי זכויות אדם, כמו איראן וונצואלה, מעבירות החלטות בסיטונאות כמעט בלעדית נגד ישראל.

האכזבה בישראל לא נובעת מההחלטה ללא מחוסר הסמכות של התובע של בית הדין (לא נתייחס לכך בפוסט הזה), אלא מההצהרות של מדינות דמוקרטיות ליברליות 'ידידות' שיכבדו את ההחלטה. גם במקרה זה, סביר שישראל היא קורבן למגמות הרבה יותר גדולות ממנה. מדינות אלה חוששות לסדר העולמי הליברלי, וחלקן בהיסטריה של ממש אחרי בחירת טראמפ שקורא תיגר על הסדר העולמי. הכרה בפוליטיזציה של המוסדות שמשמרים את הסדר העולמי תהיה בעיניהן ירייה עצמית ברגל. וכך, ישראל שוב משלמת את המחיר, והיא מוקרבת על מזבח ניסיון השימור של הסדר העולמי הליברלי.