top of page

איך מסבירים את תמיכת ארגוני זכויות אדם במתקפה האיראנית?

הדוד סם בתוך צבת

בימים האחרונים נראה מחזה בלתי נתפס בארה"ב ובקנדה: מפגינים מריעים למתקפה של איראן נגד ישראל (ראו פה דוגמה מקנדה). ההפגנות מובלות על ידי אסלאמיסטים ואנשי שמאל רדיקלי שמתיימרים לקדם זכויות אדם.


בדיוק כמו במקרה של הכחשת זוועות החמאס אותה קידמו גם פעילים לזכויות אדם ושעליה כתבנו במסמך "טבעת האש האינטלקטואלית נגד ישראל", איראן אמורה הייתה להיות מושא לביקורת של גופי זכויות אדם במערב, ולא לזכות בתמיכה של חלק מהם. באיראן תולים הומוסקסואלים ומתנגדי משטר, וזכויות הנשים שם מוגבלות - ואלה רק דוגמאות ספורות. מחקרים מראים, שבקרב חוגי שמאל אין אהדה גדולה לאיראן. אבל, הפרישה של ארה"ב בעידן טראמפ מהסכם הגרעין הייתה חוויה מעצבת עבור השמאל במערב, ונתפסת שם כהפרה של כללי המשחק הבין-לאומיים וכאם כל חטא. הביקורת הגוברת על ישראל בזמן המלחמה, גם היא השפיעה על גילויי אהדה רבים לאיראן בקרב אנשי זכויות אדם.

שיתוף הפעולה של השמאל במערב עם גופים אסלאמיסטים, שמכונה הברית האדומה ירוקה, גם הוא תורם 'לריסון' שהשמאל גוזר על עצמו כלפי איראן. למרות העוינות ההיסטורית, ההתקרבות בשנים האחרונות בין האסלאם הפוליטי הסוני לשיעה של איראן מקרינה גם על סדר היום של גופים המזוהים עם האחים המוסלמים במערב. כל זה מעוות את תפיסת המציאות של ליברלים ופרוגרסיבים בנוגע לאיראן. כך למשל, דיעה רווחת בשמאל האמריקאי היא שאיראן לא מסכנת את הביטחון הלאומי של ארה"ב.  יש אפילו כאלה שטענו עד המלחמה שאיראן שוחרת שלום ולא מסכנת את ישראל. חבר הקונגרס ויושב ראש תת-הוועדה לענייני חוץ של הסנאט האמריקאי, כריס מרפי, לדוגמה,  אפילו הצהיר בפומבי שטילים איראנים אינם מכוונים כלל לישראל


מה שנוצר בסופו של דבר היא תנועת מלקחיים שמסוכנת  קודם כל לארה"ב עצמה. מצד אחד, איראן שייכת לשורה של מדינות כמו סין ורוסיה שמאתגרות את הסדר העולמי בהובלת ארה"ב. מצד שני, בארה"ב עצמה גופים פרוגרסיבים מאתגרים את כל המבנה החברתי והפוליטי ומקדמים סדר יום שחותר תחת המריטוקרטיה וכל היסודות שהפכו את ארה"ב למובילה עולמית. בספרי היסטוריה העתידיים יתארו איך שתי המגמות הנפרדות האלה השלימו אחת את השנייה ויצרו סיכון של ממש לארה"ב ולעולם המערבי כולו (ראו למשל את הסרטון הזה).

Comments


bottom of page